עם מותו של אריאל שרון התבקשנו על ידי מדינת ישראל לבחור באחת מבין שלוש האפשרויות הבאות: לשכוח את עוולותיו של שרון, להכחיש אותן או לסלוח לו עליהן. מדינת ישראל אימצה לחיקה את כבוד המת, עת החליטה ודרשה, ולרגעים גם אכפה, את התפישה שעם המוות אדם מתנקה מאשמתו. במותו, ביקשה להפוך את שרון לדמות חדשה, או לכל הפחות לדמות שהיא בחרה לראות לנגד עיניה. כן, אלוף בעברו, כן ראש ממשלה בעברו, אך לא מי שאחראי לטבח בסברה ושתילה, ולא מי שפיקד על פעולת קיביה, שגם היא למעשה הטבח בקיביה.
מבלי לחשוב את קרבנותיו של שרון, מבלי לחשוב ולראות שהסליחה, אם היא אפשרית, אפשרית רק בין הקרבן לבין התוקף שלו, מדינת ישראל הכחישה את עוולותיו של שרון, בעוד חלקים ממנה בחרו על ערש הדווי שלו לשכוח אותן. יש גם מי שסלחו לשרון אחרי שחזו ב"מהפכו הפוליטי", ובהוצאה לפועל של פינוי גוש קטיף, פעולה שדי בה כדי להבהיר ששרון כיפר על חטאיו, ושינה את דרכו. אם לא בחייו, אז בוודאי במותו.
את המהלך הציני של מדינת ישראל ביחס לדמות של שרון, זו שמכילה בתוכה הן את העבר הרחוק שלו והן את העבר הקרוב שלו, אפשר לראות באופן ברור בתוכנית שהכין משרד החינוך ללימוד מורשתו עם מותו. זו לא הכילה את הטבח בסברה ושתילה ואת הטבח בקיביה, אבל גם לא כללה את תוכנית ההתנתקות ולא את הדחתו מתפקיד שר הביטחון ולא את פרשיות השחיתות שבהן היה מעורב. הצורך להשמיט מתוכנית הלימוד את כל אלה מבהירה שאין כאן מהלך של התפייסות עם דמותו, וגם לא שיכחה של אלה, כי אם בחירה פוליטית הראויה למדינה הציונית ולפרקטיקה של יצירת גיבורים לאומיים.
מעבר לכך מבהירה תוכנית הלימוד כי אפילו בתוך משרדי הממשלה של נתניהו וליברמן מבינים שאלה מעשים שאי אפשר לסלוח עליהם, ולכן טוב להשתיקם. או שלכל הפחות אלה מעשים שנויים במחלוקת, ועל כן כמו בכל מהלך יחצני ראוי, עדיף לדבר על הטוב שהיה, ולא להיצמד חלילה לאמת כולה.
יש קושי בניתוח ביקורתי ששם תחת אותה קורת גג את כל מה ששרון עשה ושהוחלט להשמיט מתוכנית הלימודים עליו. צריך להפריד בין הטבח בסברה ושתילה והטבח בקיביה, לבין תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף, לבין השחיתויות של שרון והדחתו מתפקיד שר הביטחון. ההבדל בין הפעולות הללו – שאת כולן מבקשת כעת מדינת ישראל למחוק – נעוץ בקרבנות שקשורות וקשורים בהם. שהם והן הנפגעות והנפגעים שלהם. במובן הזה, נכון יותר היה לשים את האידיאולוגיה בצד, ולהסתכל על הקרבנות הישירים של מדיניות שרון ופיקודו, הקרבנות של סברה ושתילה וקיביה, ובמובן אחר (אך כן תחת אותה כותרת כללית של קרבן), גם מפונות ומפוני גוש קטיף, שרבות ורבים מהם לא זוכים גם היום למגורים ראויים, ולפיצוי על העקירה שנעשתה להם לטובת מהלך פוליטי חד צדדי.
בין אם מדובר במהלך ציני של מדינת ישראל, ובין אם באותן קבוצות שבוחרות כעת, לאחר ההתנתקות, לקרוא את שרון אחרת, ולקרוא את דמותו כדמות שכיפרה על חטאי הרשע שלה, הרי שהן מדינת ישראל והן מי שרואים בשרון דמות שאפשר לסלוח לה, אינם ואינן הקרבנות של שרון. אלה וגם אלה, סולחות לשרון על גב קרבנותיו.
מדינת ישראל סולחת, כפי שמדינות סולחות, כלומר בלי לסלוח. ז'אק דרידה אומר על הסליחה שאם היא אמיתית, אם בסליחה מדובר, ולא בתיקון או בהתפייסות או בחנינה של האשם, אז היא למעשה ביטוי מובהק של אי-האפשרות לסלוח. כי הסליחה האמיתית אינה נעוצה בתוך כלכלת ההתפייסות, החנינה והתיקון. היא אינה נעוצה במנגנוני בתי המשפט שיכולים לחנון, אך לא יכולים לסלוח.
סליחה, אומר עוד דרידה, היא לא עניין למשא ומתן, כפי שעושות מדינות בינן לבין עצמן, עת שהן מודות באשמה קולקטיבית על מעשה שחור בעברן. סליחה כזאת היא למעשה פרקטיקה פוליטית, אומר דרידה. היא מבקשת לסלוח לא לאשם המקורי, כי אם לדמות חדשה של האשם – כי היא מניחה הלכה למעשה את האפשרות לשיכחה, ואת האפשרות לתיקון. לשום מדינה ולשום מוסד, אומר דרידה, אין לא הזכות ולא הכוח לסלוח. זוהי רק זכותו של הקרבן הישיר, ורק בכוחה של הקרבן לסלוח. והסליחה הטהורה הזאת, שעליה מבקש לדבר דרידה אינה מכוונת, אינה עוד מהלך במשא ומתן בין מדינות, לטובת תוצאות בשטח – סליחה אמיתית אינה תועלתנית.
ביחס לדרישה של מדינת ישראל, ברור שלא בסליחה מדובר, וכי הסליחה אינה אפשרית כאן, כי לא אל מול הקרבן עמד שרון, גם לא במותו. וגם מדינת ישראל אינה עומדת מול קרבנותיו של שרון, בשמו כביכול, ומבקשת סליחה. מדינת ישראל, בדומה למהלך ההתנתקות החד-צדדי של שרון, מבצעת פה עוד מהלך חד-צדדי, עת שהיא מציבה עצמה, ודורשת גם מאחרות ואחרים להציב עצמם בשלב שאחרי אותו משא ומתן שלא התקיים מעולם על החנינה לשרון ביחס לפשעים שביצע כלפי קרבנותיו.
ישראל דורשת את השיכחה ואת הסליחה האינסטרומנטלית, אך היא לא עוצרת לרגע כדי לשאול למי הזכות לסלוח? מי סולח למי? האם אי פעם, כפי שנדרש בתהליכים של התפייסות, הכרנו באמת ובמובן העמוק של ההכרה, בחטאים שעליהם אי אפשר לסלוח ושנעשו בסברה ושתילה ובקיביה?
זו לא הפעם הראשונה, ואפשר להניח שגם לא האחרונה, שבה ישראל ולצדה עוד שועי עולם וראשי מדינות, מחליטים להניח בצד את הקרבן ולא לקחת אותה בחשבון, בעודם דוהרים לעבר עתיד שהוכן כמו רק עבורם. על גבו של הקרבן, על חשבונה של הקרבן, מבקשת ומצווה ישראל על הסליחה, ובעצם כך מבטלת את העובדה שנעשו כאן פשעים נגד האנושות, פשעים שפוגעים בעצם האפשרות לסלוח, למדינת ישראל ולאריאל שרון כאדם.
אריאל שרון כלוחם צעיר