רוחות המלחמה סערו ולסבא שלי נודע שעוד מעט יוצאת הרכבת האחרונה לאושוויץ. הבטיחו לו שאם הוא ימהר, יצליח להעלות לרכבת את משפחתו ולהציל את חייהם. המצב בגטו לודז׳ היה קשה מאוד, אנשים מתו מרעב בהמוניהם והרדיפות גברו. לסבא שלי נאמר שאושוויץ הוא מחנה עבודה וזה הסיכוי האחרון להינצל. הוא האיץ במשפחתו ויחד הצליחו לעלות לקרון הבהמות שהוביל אותם אל מחנה המוות וההשמדה. כשהבין לאן הגיעו, כבר היה מאוחר מדי.
עשרות שנים לאחר מכן, בכל פעם שמי מבני משפחתי ממהר בצורה מוגזמת להגיע למקום כלשהו, אנחנו עוקצים אותו: ״מהר, אל תפספס את הרכבת האחרונה לאושוויץ!״ הומור שחור כמו שרק מי שגדל מילדות על סיפורי השואה יכול לאמץ. האם מדובר בזילות השואה? חלילה. אי אפשר להאשים אף אחד מבני משפחתי בכך שאינו מכיר בכל נים מנימי נפשו במקומן של הזוועות ההן. זו פשוט דרכנו להתמודד ולזכור, הדרך היהודית שופעת ההומור העצמי מדורי דורות.
הצעת חוק חדשה שעברה השבוע בוועדת השרים לחקיקה והיום בקריאה טרומית, קובעת איסור על שימוש בסמלים ובכינויים נאציים. בדברי ההסבר לחוק, יוצא ח״כ אורי אריאל נגד ״הקלות הבלתי נסבלת בה נעשה שימוש יומיומי במושגים אלה". זו אחת מהצעות החוק הגורפות והמופרזות שנתקלתי בהן. לפי ההצעה, אין להשתמש בכינוי ״נאצי״ או בכינוי המתקשר לנאציזם, למשטר הרייך השלישי בגרמניה או למי מראשיו או ל״מלה בעלת צליל דומה למלה נאצי על כל הטיותיה, שנעשה בה שימוש בשל דמיונה זה״. אין להשתמש בציור, צילום, שרטוט או פיסול של סמלי השואה, סמלים נאציים, כינויים נאציים, והכל שלא למטרת ״לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי״.
הודעה לחובבי הפיג'מות: גם לבוש פסים הדומה ללבוש אסירי מחנות הריכוז נאסר בחוק החדש.
האם ״הרכבת האחרונה לאושוויץ״ היא סמל שואה לפי החוק? ואם כן, האם על משפחתי להסתתר בעליית הגג עד יעבור זעם השלטונות?
חשוב להבין שהאיסור הוא גורף, ולא דורש פרסום או פגיעה ממשית ברגשותיו של אף אדם. כלומר, אוכל לגרור כל אדם שהזכיר סמל שואה לבית המשפט, גם אם השימוש נעשה בהומור או לשם הבעת דעה, כל עוד לא עמד בסייגים הפדגוגיים שנקבעו. עד כה, הייתי יכולה לתבוע אדם על אמירותיו רק אם נפגע שמי הטוב, במסגרת תביעת ״לשון הרע״. אילו שוטרים, חיילים או נבחרי ציבור היו מוּשווים לנאצים, היה אפשר לנקוט בהליכים לפי סעיפי ההסתה לאלימות או העלבת עובד ציבור בחוק העונשין. מעתה, גם אם אעז ללכת בדרכיו של ראש הממשלה ואשווה את נשיא איראן להיטלר, אסתכן בתביעה.
אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה היא חופש הביטוי. ההנחה הדמוקרטית היא שהספירה הציבורית צריכה לאפשר ״שוק דעות״ חופשי כחלק מתהליך קידום הידע וגילוי האמת. הפסיקה הישראלית הכירה בחופש הביטוי כזכות יסוד מוגנת, שאפשר לפגוע בה רק כאשר קיימת ודאות קרובה לפגיעה ״ממשית ורצינית״ באינטרס חשוב אחר, כמו בטחון המדינה. פסק דין לאור הוא אחד מפסקי הדין המרכזיים שמעגנים את חופש הביטוי כזכות יסוד בישראל. מדובר בעתירה נגד סירובה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות להתיר את הצגת המחזה "אפרים הולך לצבא" המשווה בין חיילי צה״ל לגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בפסק הדין כתב השופט אהרן ברק: ״אכן, הקטע המופיע במחזה עשוי לפגוע ברגשות הציבור היהודי. בוודאי הוא עשוי לפגוע ברגשותיו של אותו ציבור שחווה את השואה על גופו ונפשו. אני עצמי, ילד הייתי בשואה, וחציתי גדרות וגבולות הנשמרים על ידי הצבא הגרמני כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי.
עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב-לבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את לבי".
לדברי ברק, האתגר בשמירה על חופש הביטוי הוא דווקא במקומות שבהם חופש הביטוי מגן על ביטויים מקוממים שאינם ערבים לאוזנינו. רק כך דמוקרטיה חזקה יכולה להתקיים. דמוקרטיה אמיתית תאפשר לאנשי ימין קיצוני לכנות את השמאל בישראל ״יודנראט״, וגם תאפשר לאנשי שמאל קיצוני לכנות את חיילי צה״ל ״נאצים״. רובנו נתכווץ בחוסר נוחות או נשתמש בזכותנו הדמוקרטית ונביע מחאה ציבורית נגד ההשוואות הבזויות, אך האמירות יישמעו. לא בגלל שהן אינן מגונות, אלא בגלל שסתימת פיות אינה דרכה של הדמוקרטיה. דעות, ודווקא הקיצוניות שבהן, ראוי שיתאווררו בספירה הציבורית; אם נשתיק ונחביא אותן, הן עלולות למצוא את ביטויין בדרכים שאינן דמוקרטיות ואף אלימות.
חקיקת יתר היא סימן מובהק לחוסר אמון בציבור. דעו לכם, אזרחי ישראל, שלא רק אתם מביעים אמון נמוך בכנסת, אלא גם הכנסת מביעה אמון נמוך בכם. נבחרי הציבור שקיבלו את הצעת החוק למעשה פקפקו ביכולת שלנו כחברה לנהל דיון ציבורי קשה ונוקב באופן ראוי. דיון שאולי בשוליו יבוצעו השוואות שאינן ערבות לכל אוזן, אך במרכזו תעמוד התנגדות ציבורית לאמירות לא ראויות כשצריך. כמעט כל אמירה נוקבת שתאמר עלולה לפגוע במידה כזו או אחרת ברגשותיו של אדם או ציבור אחר, אך בתהליך הדמוקרטי זהו מחיר שכחברה אנחנו מוכנים לשלם למען חופש הביטוי.
כבחורה ממוצא פולני שנפגעת בתדירות גבוהה יותר משהיא מתלוננת, באמת שעולה לי בדם להתנגד לחוק שנושא בתוכו כותרת משנה כ״איסור פגיעה ועלבון״. עם זאת, אני מאמינה גדולה בחופש הביטוי ובחשיבות של דיון ציבורי פתוח שמכיל את כל הדעות כולן, גם ובעיקר הקשות והצורבות שבהן. השוואות לשואה ושימוש בסמלים נאציים הן לרוב סרות טעם ומיותרות. לא לשווא לפי ״חוק גודווין״ התיאורטי כל מי שמזכיר אותן בדיון אינטרנטי נפסל מיד בהפסד טכני. אך החברה הישראלית חזקה מספיק בכדי להתמודד ולדעת לגנות שימוש פוגעני ולדחות השוואות שאין בהן בסיס של אמת.
הרכבות לאושוויץ, אם תהיתם, למרבה המזל עדיין אינן מוגדרות כ״סמל שואה״ לפי החוק. גם אם תשוו את המספרים שבאמצעותם החליטה המדינה לסמן את מבקשי המקלט למספרים שהוטבעו בזרועות קרבנות השואה עדיין תהיו מוגנים. ההשוואה של ״מצעד הגאווה״ ל״מצעד הבהמות״ גם היא עדיין מותרת, כמו גם השוואה של השמאלנים, הערבים או המתנחלים, לפי השקפת עולמכם, ל״סרטן בגוף האומה״. טרם החקיקה המגבילה הבאה לחופש הביטוי, ממליצה לכם להזדרז ולהשתמש בביטויים שנותרו ככל שיתאפשר לכם. מהרו, לפני שתפספסו את הרכבת האחרונה לאושוויץ.
חובבי הפיג'מות מתבקשים להזדכות על הפסים בהקדם
