אני בת קיבוץ. רק לפני כמה שנים המדינה אהבה לאהוב אותי וקראה לי "מלח הארץ". ואז עשיתי טעות. התאהבתי בגבר ממוצא אפריקאי. מאותו הרגע היה לי ברור שעתידנו המשותף לא יהיה קל. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה, ועד כמה מהר המדינה שאהבה לאהוב אותי תהפוך אותי ל"אויבת" שלה, חשודה תמידית ברמאות, בנצלנות, ותביא אותי ואת ילדיי עד לחרפת רעב.
זה התחיל לפני 18 שנים. אני ול' רצינו להתחתן אבל בישראל לא היתה לנו אפשרות לעשות זאת. כידוע, בארץ אי אפשר להתחתן אלא ברבנות, ואת בן הזוג שלי הרבנות לא מוכנה לחתן, כמובן.
כעבור שנה נולדה בתנו הבכורה ולאחר כמה שנים, כשנולדה בתנו השנייה, החלטנו לטוס ולחיות במולדתו. מכיוון שרצינו לחיות כמשפחה ולגדל ביחד את הילדות שלנו לא היתה לנו ברירה אלא לעזוב את ישראל. אבל התקופה שבה חיינו במולדת של בעלי לא היתה קלה. הגענו לחרפת רעב ולא היתה ברירה אלא לחזור לישראל. לפני החזרה, מכיוון שרק אני יכולתי לחזור עם בנותי, ערכנו טקס נישואים. לא ידעתי מה יהיה תוקפו ומה המשמעויות אך ידעתי שאני נפרדת כעת מאבי בנותי ואיני יודעת מתי נתראה שוב.
כששבתי ארצה ללא בן זוגי, התחלתי לפרנס את בנותי. בחלק מן התקופה פניתי לסיוע של הביטוח הלאומי משום שילדתי את בננו השלישי ולא יכולתי לצאת בתקופה הזאת לעבוד. קצבת הבטחת ההכנסה שקיבלתי אפשרה לנו קיום מינימלי. אוכל. קורת גג. כך נותרתי עם הראש מעל למים.
ברגע ששבו לי הכוחות המשכתי בנסיונות לאשר את נישואי ולהחזיר את בעלי לארץ. רציתי מאוד שילדי יגדלו עם אביהם. שלא במפתיע, משרד הפנים דחה את בקשתי להכיר בנישואי. ידעתי שהדרך ארוכה אך לא ויתרתי.
בשיא המאבק, קיבלתי מכתב מביטוח לאומי. במכתב נטען כי בכל השנים שקיבלתי גמלת הבטחת הכנסה כאם חד הורית לא הייתי זכאית לה משום שאני אשה נשואה. ממש כך. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מצד אחד – מול מדינת ישראל – אני צריכה להוכיח שנישואי תקפים. מצד שני – מול מדינת ישראל (אבל משרד אחר) – אני צריכה להוכיח שאיני נשואה.
הביטוח הלאומי דרש ממני להחזיר לו 100 אלף שקלים. באותם ימים בקושי הצלחתי להביא אוכל הביתה ולפרנס את ילדי. למעשה כל השנים האלה עברתי בין דירות במאמץ אינסופי שלא להגיע לרחוב עם הילדים.
במצב זה פניתי לעמותת איתך כדי שילוו אותי בהליך המשפטי. לא ידעתי איך להתמודד לבד מול החוב הענק, שהיה בלתי נתפש מבחינתי.
כבר בתחילת המשפט המליץ השופט עצמו לביטוח לאומי לוותר על החוב שלי בגלל הנסיבות המיוחדות שלנו. אבל ביטוח לאומי לא השתכנע גם מהשופט: הוועדה לביטול חובות בחנה את הבקשה במשך שנה שלמה (בכל כמה חודשים פנינו אליהם והם הודיעו לנו על דחייה נוספת). לאחר שנה קיבלתי מכתב רשמי הביתה שבו היה כתוב חגיגית שהם מקזזים לי מהחוב "1 ש"ח". ובמלים: שקל אחד. כך ממש היה כתוב. לאחריו הגיע מכתב נוסף עם ויתור על עוד כמה מאות שקלים, ואחריו עוד מכתב עם ויתור על עוד כמה אלפים. לבד מהאבסורד ובזבוז הניירת נשאר חוב של 90 אלף שקלים. לא היה לי שום סיכוי להחזיר את החוב, אז המשכתי במאבק. בכל כמה חודשים ביטוח לאומי גם הפסיק לי את קצבאות הילדים שאיפשרו לי קצת נשימה, וכל פעם עורכות הדין שלי הצליחו להילחם ולהחזיר לי את הנשימה הזו.
מעורכות הדין שלי בעמותת איתך הבנתי שאני לא האשה היחידה שניצבת מול פקידי הביטוח הלאומי בחוסר אונים: מרגישה אשמה על דבר שלא עשיתי ובמאבק תמידי נגד גזירות כלכליות שלא אוכל לעמוד בהן.
אבל לסיפור שלי יש בכל זאת סוף טוב. ראשית, משרד הפנים הכיר בסוף בנישואים שלנו ואישר לבעלי לבוא לישראל, ומאז אנחנו מגדלים ביחד את ילדינו. ובנוסף, אחרי המאבק המשפטי הממושך – הביטוח הלאומי החליט לוותר על רוב החוב שלי. זה עדיין לא סופי אבל כנראה שבקרוב תוסר מעלי החרב הזאת שאתה חייתי כבר כמה שנים.
ביום ראשון, 19.1.14 ייערך מופע התרמה של רונה קינן, במרכז ענב בתל אביב, שכל הכנסותיו קודש להמשך הפעילות של עורכות הדין בעמותת "איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי", הפועלות למען זכויותיהן של נשים החיות בשוליים החברתיים והכלכליים בישראל.