נעדרים באריתריאה

היועץ הצליח להתעלם גם מכך שברוב המדינות הדמוקרטיות כמעט ולא מתבצע גירוש לאריתריאה – בגלל אופיו של המשטר הדיקטטורי במדינה. בחסות הנוהל החדש ולמרות שנמנעה מכך עד כה, החלה בחודשים האחרונים ישראל להחזיר אריתראים למדינתם.

אם בגירוש "מרצון" של הדרום-סודנים נתפסו, נעצרו והוצאו מכאן כמה מאות אנשים, רובם משפחות, הרי שבמקרה של האריתראים מדובר נכון להיום בבודדים. לפני שבועות מעטים הוחזרו לראשונה 14 מבקשי מקלט (כאלה שכנראה חדלו לבקשו) בטיסה דרך איסטנבול לאריתריאה. השגריר האריתראי, נציג השלטון ממנו נמלטו, ליווה אותם בטיסה.

חלק מן המוחזרים, על פי העדויות שהתקבלו בישראל, טרם יצרו קשר עם משפחותיהם. קרובים טוענים שנודע להם כי הם עוברים עינויים במתקן מעצר בדרום המדינה. בקהילה האריתראית חוששים שהמספרים ילכו ויגדלו, ויש היום פחד גדול מפני הטיסה הבאה, שאיש אינו יודע מתי תצא.

"חזרה מרצון", קוראים לזה. כמה ציניות ואטימות יכול לקפל צמד מלים בתוכו. זהו תהליך שהרצון הוא ממנו והלאה. מהו בדיוק כוחו של "הרצון" של אדם שנמצא מאחורי סורג ובריח לזמן בלתי מוגבל? זהו לעג לרש במקרה הטוב, וניצול הסיטואציה במקרה הרע. ומה זה אומר על התנאים של הכלואים בסהרונים, אם הם מעדיפים לחזור לדיקטטורה שממנה נמלטו (המוגדרת כאחת הדכאניות בעולם), מאשר לשהות במתקן המעצר הישראלי?

העיקרון כאן זהה לגירוש הסודנים: מסע ההחזרה הוא חלק מהניסיון של משרד הפנים והשר החדש גדעון סער לשדר שהעניינים תחת שליטה. איזו תועלת נגרמה למאזן הדמוגרפי של מדינת ישראל מהחזרתם של 14 אריתראים מתוך עשרות-האלפים שחיים כאן? כלום, אבל המספרים לא חשובים. את התמונות אפשר להקרין אינספור פעמים.

העדויות הקשות הגיעו ישירות מנציגי הקהילה האריתראית, שהביאו אותן במסיבת עיתונאים מיוחדת במינה שהתקיימה לאחרונה. בעברית רהוטה וקצת אנגלית הובילו ארבעה מבקשי מקלט את מסיבת העיתונאים הראשונה של הקהילה. הם סיפרו כי כל מי שחזר לאריתראה נחשב שם לבוגד, נכלא, ומעמיד את חיי משפחתו בסכנה. נציגי הקהילה אמרו כי הם נמנעים מלפרסם את שמות העצורים, מחשש שיתנכלו להם באריתריאה, כפי שארע בעבר.

מסיבת העיתונאים של הקהילה מצביעה על ניסיון אמיתי להיטמע בחברה הישראלית ולהגיע ישירות אל דעת הקהל. עד היום מסיבות העיתונאים על הפליטים אורגנו על ידי ארגוני זכויות האדם, שמתווכים כבר שנים בינם לבין התקשורת הישראלית, מגיבים בשמם לאירועים, ופועלים עבורם במישור ההסברתי והמשפטי.

גם אנחנו, העיתונאים, התרגלנו לבקש תגובות מארגוני זכויות האדם ולעבוד ישירות מולם. החשש מהתקשורת, אי הידיעה של השפה והדאגה מלסכן גם את המעמד הארעי שלהם, מקשה באופן טבעי על רוב מבקשי מקלט למסד קשרים בלתי מתווכים עם התקשורת. אבל קשרים אלו חשוב מאוד שיתקיימו, במקביל לעבודתם של הארגונים. ההתארגנות של הקהילה האריתראית לייצג את עצמה היא צעד אקטיביסטי מבורך, שיכול להיות מזוהה עם קבוצות ומיעוטים אחרים בישראל ובעולם שדורשים לייצג את עצמם תחת המוטו המפורסם: "שום דבר עלינו, בלעדינו".

זה לא מקרי, שהם הזמינו את כל כלי התקשורת אליהם, לסככה בחצר של מועדון נוער מאולתר בשכונת שפירא, דווקא עכשיו. החזרת האריתראים לידי המשטר נתפסת אצלם כקו אדום שאין לחצות אותו, כזה שמצריך התארגנות מחודשת של הקהילה. וזה היה עוד לפני הרעיון החדש והמטורף, למכור אותם לאוגנדה. הסיבה השנייה פשוטה יותר: אחד הנוכחים במקום הסביר לי שרק עכשיו הם אזרו את האומץ והביטחון מפני שסוף סוף למדו עברית. תקוותם היא שאם ישמעו אותם, בקולם ובשפתנו – סוף סוף גם יקשיבו להם.

                                                                                                                                     צילומים: עינת פישביין