השבוע שלי התחיל כמו שבועות רבים בחיי בחמש השנים האחרונות – בשיחת טלפון מהכלא.
בשנים האחרונות כשאני רואה מספר לא מזוהה, אני מהססת רגע לפני שאני עונה. מתפללת במהירות שזו סתם פרסומת, או אפילו הזמנה להגיע לקבר רחל. אבל השלום המהוסס באנגלית הבהיר לי אחרת. טינה התקשרה אלי מכלא גבעון וסיפרה לי שהיא כלואה שם כבר חודש עם בתה בת השלוש.
אני רוצה להתעכב דווקא על החלק הזה. עוד לפני שאנחנו יודעים מיהי טינה, מה היא עשתה, מדוע היא נעצרה, כיצד הגיעה לישראל, מאיזו מדינה ושלל השאלות הרגילות שאנחנו מיד שואלים ולפיהן ממהרים לחרוץ דין ולתייג: "מהגר", "פליט", "מסתנן", "עובד זר" ויתר התוויות. דווקא בשלב הזה, ללא כל מידע, אני עוצרת וחושבת על העובדה שיותר מחודש ילדה בת שלוש נמצאת בכלא. ילדה שמבחינתה יום בהיר אחד היא נלקחה מגן הילדים שלה, בלי להיפרד מהגננת ומהחברים, בלי התארגנות לעזיבה כמו כשעוברים דירה, אפילו בלי הצעצועים שלה, ובעיקר בלי ה"שמיכי" המרופטת שבלעדיה קשה לה להירדם. יום בהיר אחד עולמה קרס עליה, ולפתע היא חיה מאחורי סורג ובריח. האם היא מבינה מדוע מעירים אותה בחמש בבוקר לספירה? האם יש לה בכלל מלים לנסח את השאלה מה היא עושה שם? האם היא יודעת מדוע לא פותחים את הדלת של התא גם כשהיא דופקת ובוכה? תחשבו מה שאתם רוצים על ההורים שלה ושל חבריה לגן – הקלות שבה אנחנו כולאים ילדים בלי ליישם אלטרנטיבות למעצר כפי שנהוג בעולם כשילד מעורב בסיפור היא בלתי נסבלת.
בחזרה לשיחה עם טינה. התחלתי ברוטינת השאלות הרגילה – יש סיבה רפואית שבגללה אי אפשר לגרש אותך? לילדה יש בעיות התפתחותיות? נשקפת לך או לה סכנה בגאנה שבגללה אתן לא יכולות לנסוע לשם? האם, האם, האם…
ואז היא סיפרה לי על נפיסה.
נפיסה, בתה הבכורה, היתה אמורה להיות בת 11 היום. נפיסה נולדה בישראל ואובחנה כבעלת אוטיזם קשה. היא התחנכה בגנים התקשורתיים ברמת חן. לפני חמש שנים, בחג פורים, טינה היתה צריכה ללכת לעבודתה בניקיון ובגן היה יום חופש. טינה לקחה את נפיסה לאחד מהבייביסיטרים בדרום תל אביב. אותם גנים פיראטיים של הקהילה הזרה, שמאפשרים להורים מסגרת לילד בזמן שהם עובדים, מרבית שעות היממה. אצל הבייביסיטר שהו באותו יום יותר מ-30 ילדים נוספים. אשה אחת מטפלת בעשרות ילדים בדירת חדר צפופה, והיא לא שמה לב כשנפיסה פתחה את הדלת ויצאה לטייל עד מחלף לה גווארדיה.
נפיסה נדרסה על ידי אדם שנהג במהירות גבוהה מהמותר ונהרגה. במצלמות האבטחה של המנהרה בלה גווארדיה היא מצולמת לפני הפגיעה. ילדה בת שש, הולכת ושרה לעצמה. עשרות מכוניות חולפות על פניה בעודה מטיילת בכביש. עד שרכב פגע בה והיא כבר לא שרה. כששמעתי את הסיפור המוכר, שאלתי את טינה בפליאה "את אמא של נאף- נאף?!". זהו הכינוי של נפיסה במסיל"ה (מרכז מידע וסיוע לקהילה הזרה), שם התנדבתי לפני כמה שנים. למשמע השם היא התחילה לבכות. "כן, אני אמא של נאף-נאף. לא שמעתי אף אחד קורא לה כך חמש שנים. זה היה הכינוי שאני נתתי לה כשנולדה".
אחרי השיחה נכנסתי לכתבות מלפני חמש שנים שמספרות על מותה של נפיסה. אתם יודעים מה הכי הפתיע אותי? הטוקבקים. הם היו אנושיים. נכתב שזו טרגדיה נוראה. נשלחו חיזוקים לטינה. הכותבים היו בני אדם! כיצד היו נראות התגובות לכתבה כזו לו היתה מתפרסמת היום? לא צריך לנחש, אפשר לקרוא את התגובות לכתבות על התינוקת האריתראית שנדקרה בראשה, או על כך שתרומת הכבד של זוהר ארגז ז"ל הצילה את מוחמד מוג'הד בן השבעה חודשים. סף הקהות הרגשית שלנו עלה והפחד והמצוקה מנצחים את החמלה. אפילו סבל של ילד כבר כמעט שלא מצליח לנתץ את החומות שבנינו סביבנו.
השבוע שהתחיל עם שיחת טלפון, המשיך באריזת תיק עם תרומות מאנשים טובים וטובות.
תהליך האריזה של תיקים לכלא תמיד קצת מוזר.
את מקפלת היטב את הבגדים ומחליקה קמטים בלתי נראים, למרות שאת יודעת שיבלגנו אותם בחיפוש בכניסה.
את אורזת בתיק קורנפלור וסימילאק ומגבונים, למרות שאת יודעת שבלי בקשה מיוחדת שבוע מראש, שאותה לא היה לך זמן להגיש – לא יכניסו אותם.
את דוחפת לכיסים בצדי התיק בובות לילדה, למרות שאת יודעת שלעולם לא יכניסו אותן.
כשישבתי מעברו השני של חלון הזכוכית שהפריד בנינו והתבוננתי בטינה מנסה לשווא להרגיע את בתה שצחקה/ בכתה/ צרחה בו זמנית, כשראיתי את המצב הבלתי אפשרי בו הן נמצאות, כלואות כך 24 שעות ביממה, כשהקשבתי לטינה אומרת לי ש"אני לא יכולה להגיע נמוך יותר מהמקום הזה" – הבנתי מה זה המקום הכי חם בגיהנום.
השבוע שהתחיל בשיחת טלפון והמשיך באריזת תיק, הסתיים לאחר הביקור בכלא בהודעת אס-אם-אס. "בביקור הבא אולי תוכלי בבקשה להביא לי מחברת? רק אם זו לא בעיה", כתבה לי טינה. "אני רוצה להתחיל לכתוב את הסיפור שלי ושל הילדות. מי יודע, אולי פעם אני אהיה סופרת מפורסמת ואגרום לאנשים לראות מה רע בלכלוא אנשים. וגם אם לא, את בטח תקראי את הסיפור ותפרסמי בפייסבוק שלך. חהחהחה"
היא עדיין לא סופרת מפורסמת, זה לא הפייסבוק שלי והסיפור שלה לא גורם לי לצחוק חהחהחה.
אבל אולי זו התחלה.
רותם אילן היא ראש פרויקט ילדים ישראלים באגודה לזכויות האזרח