דנה משה. בת 28. עובדת חצי משרה בעמותת על"ה. משתכרת 5,000 שקלים בחודש. רווקה. גרה בירושלים. חיה עם לקות ראייה
אני נראית רגילה לכל דבר. אף אחד לא יכול לחשוד שיש לי מגבלה. אבל יש לי. יש לי לקות ראייה מלידה, ניוון רשתית. בגלל שאני נראית כמו בן אדם רגיל אני נקלעת לכל מיני סיטואציות, כל הזמן נופלת בין הכיסאות. כשאני עולה לאוטובוס ומראה תעודת עיוור הנהג אף פעם לא מאמין לי. תמיד הוא מבקש ממני תעודת זהות. או אם אני הולכת ברחוב ושואלת איזה מספר בית זה, אנשים אומרים לי, "מה, את לא רואה? תעשי משקפיים".
פעם נתקלתי באשה דתייה שאמרה לי שאבריא אם אני אבהה כמה שעות בנרות שבת. מה שמצחיק זה שתמיד מאחלים לי להיות בריאה. כאילו, מה? אבל בסדר, אני מבינה את זה, יש לי מחלת עיניים. לפעמים אני נעלבת ולפעמים פחות מפריע לי. אין מה לעשות, זו אני וזה מה יש.
כולם שואלים אותי, רגע, אז מה את רואה? אני לא יודעת להסביר את זה, כי אין לי למה להשוות. אני מלידה ככה. בואו נגיד ששדה הראייה שלי מאוד מצומצם. במהלך לימודי התקשורת לתואר הראשון עוד הצלחתי לקרוא כתב רגיל אבל בשנים האחרונות יש הידרדרות בראייה ואני משתמשת במכשיר הגדלה טמ"ס (טלוויזיה במעגל סגור) שזה מעין מצלמה שמגדילה לי את מה שאני רוצה לקרוא. אם בא לי ככה לקרוא איזה ספר טוב אז יש ספרייה לעיוורים בנתניה, שיש שם ספרים מוקלטים.
במשך הרבה זמן חיפשתי עבודה במשרדי יחסי ציבור. כשהייתי מגיעה לראיון היו מתלהבים ממני אבל ברגע שמבינים שיש לי לקות אומרים שיתקשרו ולא מתקשרים. כל פעם אותו סיפור. היה משרד יח"צ אחד, שעסק באופטיקה (יחי האירוניה) שדרש שאגיש עבודה ענקית. אני כתבתי, השקעתי, שלחתי. עד היום לא שמעתי מהמנהל.
לפני כמה חודשים התחלתי לעבוד בחצי משרה בעמותת על"ה לקידום העיוורים. למה חצי משרה? כי ביטוח לאומי לא מאפשר לי לעבוד בשכר גבוה יותר מהקצבה בביטוח לאומי. אני מרוויחה 2,500 בעבודה ועוד 2,500 מהקצבה. זה הדבר שהכי מעצבן אותי בעולם. אני לא מוכנה לזה. למה שאני לא אהיה כמו כולם? גם אני רוצה לקום בשבע בבוקר, להגיע לעבודה ולצאת משם בארבע. למה שאני לא אמצה את עצמי? אעבוד בעבודה שאני אוהבת ואהיה שווה?
הייתי מעדיפה לראות טוב ולא לקבל שקל ולעבוד מאוד קשה בשביל המשכורת שלי. אני נגיד רוצה להתקדם בתוך העמותה וזה לא חצי משרה, אבל אני חושבת פעמיים כי אז יבטלו לי את הקצבה ובסוף ארוויח פחות.
הקצבה משמשת לי לדברים חשובים כמו עזרים טכנולוגיים, נסיעות או טיפולים רפואיים. שירותים מיוחדים אני מקבלת מהביטוח לאומי, אבל כל ההתנהלות שלי עם כסף היא מאוד מחושבת. אני לא מהמתבכיינים אבל אני פשוט צריכה לחסוך את מה שאין. אחי התחתן לא מזמן, אתם יודעים כמה הוצאות זה? הפלאפון שלי עוד שנייה מת. אז חשבתי לקחת פלאפון חכם כי יש לו אפליקציות שמגדילות בצבע, אבל זה יקר. נראה.
ביטוח לאומי, אני לא מבינה את המוסד הזה בכלל. אם אני רוצה להתחתן עם אדם רואה, אני מאבדת את השירותים המיוחדים, כמו עוזרת בית וקניות בסופר. מבינים? בשביל מה אני מתחתנת עם בחור? כדי שהוא יהיה העוזרת בית והפיליפינית שלי? זה כנראה מה שחושבים בביטוח הלאומי.
עד עכשיו, הבחורים שיצאתי אתם היו רגילים לכל דבר. היו בחורים ממש סבבה. נגיד, הלכתי עם אחד מהם לקולנוע והוא החליט לשים אותי בשורה האחרונה, כעסתי, ובדייט הבא כבר ישבנו בשורה הראשונה. היה לי בן זוג וכשהלכנו מחובקים ונתקלים במדרגה הוא היה מרים לי את המותן. או לפעמים בצחוקים הוא היה מרים אותי ועושה לי אבו יו-יו.
אבל עם בחורים זה טריקי. היו לי כמה קשרים רציניים ואני לא יכולה לדעת אם בגלל זה הם נגמרו. זה מרתיע ואני מבינה לגמרי את השאלות כמו "זה יהיה לילדים שלך?" אם אני מכירה מישהו אני לא מספרת לו על ההתחלה. אני נותנת לו להתרשם מהאיכויות שלי ומהמהות שלי ואז מספרת. ואני גם לא עושה מזה וואו כזה של "אתה יושב? אנחנו צריכים לדבר". ממש לא.
אולי זה יישמע מכוער להגיד אבל אני לא רואה את עצמי עם מישהו שיש לו בעיית ראייה. אני לא רואה כמה זה פרקטי להסתדר בעולם הזה ככה, נגיד אפילו מבחינת להביא את הילדים מהגן. אני לפעמים מרגישה לא נעים להגיד את זה, אבל אני לא רוצה להעביר את כל החיים בחירוק שיניים.
אז המוסד לביטוח לאומי לא מעודד אותנו לצאת לעבוד, והוא מעודד אותנו לא להתחתן עם אנשים רואים ובגדול לא עוזרים לנו להשתלב, להיפך, מערימים קשיים. וואלה, אנחנו רוצים להיות שווים ולהשתלב. יש לנו הרבה מה להציע. אני מנסה כל הזמן לצאת החוצה, ומרגישה שלא נותנים לי.
*
דנה לא קונה סמארטפון שיכול לסייע ללקות הראייה שלה. לחצו כאן ובדקו מה הסכום הנחוץ לכם כדי לחיות בכבוד
