סופרים בלי אלוהים

מה עדיף בעיניכם: תינוק שדמו אינו טהור, או תינוק שרוף?

אתחיל מהסוף: סיפור האהבה בין היהודייה לערבי – רחמנא לצלן – נגמר ברע. הערבי מת. ולא סתם מת, אלא טובע בים. במקום שיטביע אותנו שם, הוא עצמו טובע. ועוד לפני כן ניתק הקשר בין השניים, כי הגיבורה מבינה שאין לו תוחלת במדינה שאנחנו חיים בה. כלומר, מי שפסל לא קרא עד הסוף או שעצם הקשר עורר בו חרדה, ועל זה עוד אדבר.

עוד פסול נמצא לאחרונה בספר, בהשמצת חיילי צה"ל כביכול, וצוטטה אמירה שמשווה לכאורה ביניהם לאנשי חמאס. כלומר, שתי קדוּשות חוּללו כאן כביכול, קדושת העם הנבחר שכמעט בוללים בתוכו גזע זר, וקדושת צבאו. גם ההאשמה השנייה, אם אכן נניח שצה"ל קדוש וחייליו מכונפים, תלויה על בלימה. האם לא יודעים המצטטים להבחין בין דבריה של דמות בספר לדברו של הסופר? הרי הדמות המספרת עצמה מתקוממת נגד ההשוואה שצוטטה.

כעת אשאל שאלות מרחיקות לכת יותר מן הספר הזה, שכאמור, אילו נקרא כמו שנקראים ספרים ולא פמפלטים, לא הייתה נמצאת שום עילה לפסילה שלו.

- ומה אם בסוף לא היה הערבי טובע אלא נשאר בחיים?

- ומה אם הקשר בין השניים היה מתחזק ואף מתמסד למשפחה? אם לאהבה הזאת היה המשך?

אולי הסכנה הגדולה ביותר בעיניכם היא בהצגת דמות מלאה, עגולה, של צעיר ערבי: לא הערבי,  לא עם כאפייה וזיפים מפחידים, אלא אחד מסוים, חילמי שמו, לא רב-מחבלים אלא רב-חלומות ושאיפות, וגם חולשות יש לו וכמה הרגלים מעצבנים. בן-אדם, בקיצור. בן-אנוש. לא "בן-דוד", לא ישמעאלי, לא עמלקי. לא נוהר בהמוניו, גם לא רסיס בישבן.

נכון, זה עלול לבלבל בני נוער: הרבה יותר נוחה ההבחנה שבין שחור ללבן, ובייחוד כשאנחנו צחים כשלג והאחרים שחורים משחור. מה יותר נוח מלהאמין שאנחנו נעלים עליהם, שדתנו נשגבת, שאין כאלוהינו וכעמנו, שהנצח מובטח לנו כמו שהובטחה הארץ. דתות, כמעט כולן, נוטות לפטור את מאמיניהן מהתלבטויות ומספקות מיותרים. ניתנת בהן תכלית לכול, ניתן בהן פשר לעולם ולחיים בו ואפילו למוות, גם אם אינו ידוע לנו אלא רק ליושב במרומים.

נקרא אם כך רק את התנ"ך? על כך כבר העירו כמה מעמיתיי שמחברי התנ"ך ועורכיו לא טרחו לטהר את דמויותיו מיצרים ומתאוות, טבעיות או פסולות. מן הבחינה הזאת נראה שכמה מאות שנים לפני הספירה היו הדעות נאורות משהן בישראל של היום.

אבל למה להסתמך על התנ"ך, לספרות זכויות משלה גם כשלסופריה אין אלוהים. ספרות לא נועדה לפטור את הקוראים מלבטיהם, לא נועדה להנעים את זמנם, גם לא למצוא לכל דבר פשר. הדמויות שמספרים עליהן לא מובטח להן סוף טוב, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ומן העלילה לא עולה לקח  שנוכל ליישם בחיינו. הן שונות מאתנו, לטוב ולרע, גם אם את כמה מתכונותיהם אנחנו מכירים; אנחנו לא כלולים אתן יחד בעם אחד, שרצף הדורות חשוב בו לא פעם יותר מפרטיו. הן אינן נצחיות, להפך – כולן ארעיות עד אימה, חד-פעמיות, לא יחזרו עוד לעולם, גם לא באחרית הימים.

איזו מבוכה נוראה עלולה להיגרם כך לקוראים, ואולי מוטב שהסופרים יחדלו ממנה? ואולי, להפך, צריכה הוועדה הזאת להתמקד לא בנבוכים ובבעלי הספקות, אלא במי שהם חסרי כל היסוסים, במי שדרכם ברורה להם לגמרי ושספרים אחרים מנחים אותם – ספרים שבהם ההבחנה בין יהודי לגוי מוחלטת, חסרת פשרות, ודמו של הגוי אמנם אסור בערבוב אבל מותר בהחלט בשפיכה עד צאת נשמתו – ספרים שלא נלמדים במערכת החינוך הממלכתית אבל בני נוער רבים מדי מתחנכים לחשכתם.

בגדר חיה צריך לעסוק? זו המשימה עכשיו? עִסקו בגדר בלוקים עם גראפיטי יחי המלך המשיח ועם משפחה רצוחה בבית שמאחור. פעלו כדי לפסול את הספרים ההם, אתתורת המלך ואת ברוך הגבר. מה חמור בעיניכם יותר, תינוק היפותטי שדמו אינו טהור לשיטתכם, או תינוק שרוף, מפוחם לכל הדעות. גם אם השורפים הגיעו לכלא, תומכיהם ומתווי דרכם – וודאי בכיוון שנפתח לפניהם – עוד משמיעים את דברם במלוא הגרון. אין צורך להרחיק עד לגבעות, הדי קולם הרי נשמעים סביבנו.

יובל שמעוני, עורך הספר "גדר חיה" מאת דורית רביניאן, אמר את הדברים בוועדת החינוך של הכנסת שדנה בפסילת הספר, ב-6.1.16 

דורית רביניאן. צילום: ורדי כהנא

תגובות

|
X
X

Send this to a friend