כמי שנחשף ליותר מדי התבטאויות של שרי ״הבית היהודי״ בשבוע האחרון, היה לי קשה להתעלם מהשימוש התכוף מדי במילה החדשה ״תבהלה״, שהאקדמיה ללשון עברית פרסמה בשבוע שעבר.

התחיל עם זה נפתלי בנט, שבראיון לחדשות ערוץ 2 על פרשת ״גדר חיה״ השתמש במילה פעמיים כדי להסגביר לציבור לאן הוא לא נכנס וממה הוא ממליץ גם לציבור להמנע, מלבד מערכות יחסים רומנטיות עם ערבים. גם בדף הפייסבוק שלו בנט הגיב על הודעה (לא ממש קשורה) ש״הגרבוזייה בתבהלה״ ובסטטוס אחר הוא ניסה את ההאשטג #תבהלה.

השבוע בראיון לשרון כידון נדבקה גם איילת שקד בבהלה לתבהלה, וזה כבר הרגיש לי כמו התערבות ממשלתית בוטה לטובתה של המילה, בעיקר כשזה מגיע מכיוונה של מפלגה ניאו-ליברלית כמו ״הבית היהודי״. המילה לא זקוקה להגנות ממשלתיות. השפה צריכה להתנהל כשוק חופשי, אם הציבור ירצה, היא תתפוס בו אחיזה, אם המילה לא תתפוס, כנראה שלא היתה טובה מספיק.

אלא שמבעד לסדקים בגדר החיה של המשטור המתנשא של השפה בידי נציגי הציונות הדתית, מבצבצים רגשי הנחיתות האופיינית לבנים להורים מפורסמים. הצורך של הציונות הדתית מצד אחד לברוח מצלה העצום של הציונות, אבל מצד שני לזכות בירושה שלה, גורמת לנציגיה להדחק אל מתחת לאלונקות שכבר מזמן הגיעו ליעדן ולצעוק ״יאללה ברעל״. וככה, הובלה של פרויקטים כמו המשך מפעלו של אליעזר בן-יהודה מתסרגלת לאיטה תחת התנגשמותה של המעטורת הבלתי-מתערדלת כמו כדי להחמות את העין מהעובדה המשתרפדת, שמפעלה החי מאוד, וההרסני מאוד של הציונות החדשה, ממשיך לבזבז ולדמם את הירושה הציונית, ולהכתים את שמה הטוב כמו פריס הילטון על ספידים.