יש כמה דברים מיוחדים בכניסה הראשונה למקלחת הביתית אחרי שבוע של אימון בשטח. הדבר הראשון ששמים אליו לב זה הזקן שצמח כל כך מאז הפעם האחרונה שבה הסתכלת במראה, אי שם בראשית השבוע (כי הרי אין מים זורמים וגילוח זה לא ממש הכרחי). הדבר השני שניבט מהמראה הוא האדמומיות שהשמש צרבה בעור הפנים ובזרועות למרות שחורף (כי ככה זה כשצפים בכל הזדמנות אפשרית על מכסה תא הלוחמים של הנגמ"ש). הדבר השלישי והנעים ביותר הוא להרגיש נקי באמת אחרי שסוגרים את המים, חופשי מהג'יפה של הבוץ והגשם והשמנים והתחמושת וכל מה שמגיע עם מסכת האומללות הכיפית הזאת שנקראת מילואים.

ובחיי שאני מת על זה. כל עוד זה מגיע במנות מדודות (ולא ברצף של שלוש שנים ללא הפסקה, בדגש על גיל 21-18 שבהם ההורמונים הם שמובילים אותך ולא השכל הבריא), זו אחת ההפוגות הכי נחמדות שיש מהחיים היומיומיים. זאת ההזדמנות היחידה שיש לאדם מיושב בדעתו – או לפחות מי שנראה כזה – לרדת ב-40 נקודות במנת המשכל ולהתנהג כמו דביל מושלם, לספר בדיחות מטופשות ולא ממש מצחיקות, לשחזר מור"קים יחידתיים עם אנשים שחוו את האירועים בעצמם, כשכל אחד תורם את חלקו לסיפור המועבר לדור הבא של הפלוגה, לשתות קפה כמעט בכל עצירה ולהרגיש כמו ילד שסיים תיכון לפני רגע אפילו שהגיל הדו-ספרתי שמתחיל בספרה 4 נמצא ממש מעבר לפינה.

אם תשאלו כל מילואימניק שמשרת כבר שנים ביחידה קרבית, סביר שהוא יגיד דברים דומים כשתנסו להבין למה הוא עדיין מגיע למילואים, כשכל כך מעטים טורחים לעשות את מה שבתקופת ההורים שלנו היה בגדר סטנדרט: "החבר'ה", הוא יגיד לכם, ואז יתבל את זה בטח בכל מיני נימוקים של ציונות ואהבת המולדת והחובה – אבל המחויבות לחברים באה לפני כל אלה. זה נכון בעיקר ביחידות שעברו קרבות וימי לחימה, ויחידות מילואים שעברו מלחמות ונפגעים בשנים האחרונות יש לא מעט במערך המילואים של צה"ל.

ועל זה הם בונים. על זה שאיכפת לנו אחד מהשני.

צבא ההגנה לישראל מקבל השנה חמישים ושבעה מיליארד שקלים מהמסים של כולנו. כשכותבים את המספר הלא נתפש 57,000,000,000 הדבר הכי בולט הוא כמות האפסים. זה המון-המון-המון אפסים. זה מספר כל כך גדול, שאדם ממוצע לא יכול להתחיל להבין את המשמעות שלו. בסכום הזה, מספרים לנו בצה"ל, אזרחי המדינה קונים ביטחון ושקט נפשי. הם קונים את טובי בנותינו ובנינו כשהם ניצבים על גבולות הארץ להגן עליה מפני הקמים להשמידה (איראן, דאע"ש, סוריה או כל אויב גנרי אחר שעלה לכותרות בתקופה שבה דנים על תקציב המדינה), צבא מצויד בנשק המודרני ביותר לרבות שתי טייסות של F-35 בעלות של 11 מיליארד שקלים כל אחת.

ישראל וישראלה ישראלי הולכים לישון במיטתם בלילה ביודעם שאמנם קיצצו להם בבריאות, ברווחה, בחינוך של ילדיהם ובסיכויים שלהם להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית – אבל היי, מדובר בביטחון ישראל ולחיילים מגיע הכי טוב.

*

לפני תחילת האימון שעשינו בצבא הכי טוב במזרח התיכון, זה שישראל וישראלה שילמו כדי שיהיה הכי מצויד שיש, כל מפקד שלח הודעות SMS לחיילים שבפיקודו. "צריך להגיע למחנה תבץ בבקעת הירדן עד 10 בבוקר ביום ראשון", כתבנו בהודעה, "הלינה תהיה בשטח, ומומלץ מאוד להביא אוהלים מהבית אם אתם לא רוצים לישון בבוץ". לחיילים ששאלו מה פשר ההמלצה בנוגע לאוהלים הסברנו שצבא ההגנה לישראל לא מתכוון לספק אוהלים לחיילי הגדוד לשבוע השטח הזה. לא אוהלי מחנה לבנייה בשטח ולא אוהלי צוות קטן לשלושה עד ארבעה חיילים. צה"ל פשוט החליט שלא לתקצב את זה עבור היחידה שלנו. מסתבר שאוהלים זה נורא יקר, והשבוע הראשון של נובמבר הוא עוד לא "חורף" לפי ההגדרות של לוח תכנון מזג האוויר הצה"לי כך שהפקודות לא מחייבות עדיין להלין חיילים שישנים מחוץ למחנה תחת מחסה. עכשיו לך תסביר ללוח השנה הצה"לי שהשבוע ירדו עשרות מילימטרים של גשם מהשמים – כי זה לא באמת קרה, וכנראה שדמיינתם את זה: זה הרי לא מופיע בלוח התכנון.

שוב, בעברית: בצה"ל לא מספקים לחיילי מילואים אוהלים לשבוע שטח בחודש נובמבר, אז החיילים נדרשים להביא אוהלים אזרחיים מהבית או לישון בשק השינה שלהם בבוץ כשהם נרטבים כל הלילה מגשם. זה עד כדי כך פשוט.

כבר שנים שהציוד של מערך המילואים בצה"ל יוצא למיקור חוץ, כשמיקור החוץ נעשה על ידי לוחמי המילואים עצמם. בצבא הרי יודעים שמפקדים לא יתנו לחיילים שלהם לישון בבוץ, אז הם אומרים באימון המפקדים בשבוע לפני גיוס הגדוד שלא יהיו אוהלים כדי לוודא שנגיד לחיילים להביא אוהל, כי הרי אף אחד לא רוצה לראות חייל סובל מהיפותרמיה. כשהתגייסתי, אי שם לפני כמעט 20 שנה, למ"מ ולסמל, לרס"פ ולסמ"פ, לכולם היה מכשיר קשר כזה או אחר כדי שאפשר יהיה לנהל את האימון ואת המנהלות שסביבו. כשהרס"פ היה צריך להעביר אוכל ליחידה המתאמנת הוא היה עולה בקשר, כמו שיעשה במלחמה, ומבקש אישור להיכנס ולהעביר אספקה ליחידה.

במילואים כמעט ואין קשרים: בצבא יודעים שנבוא עם הנייד, ויודעים שיש וואטסאפ, ויודעים שהרס"פ יעשה הכל כולל הכל כדי שלחברים שלו מהפלוגה יגיעו מנות קרב ומים גם אם השיחה הזאת תיעשה ממכשיר טלפון שממומן מהתקציב המשפחתי שלו במקום ממכשיר קשר שנקנה מהמסים שהוא משלם. כשגדוד של מאות חיילים עולה לתעסוקה, צה"ל נוהג להזמין אוטובוס של 50 מקומות. למה? כי הרי ברור שהחיילים יביאו רכב פרטי, אז יאללה – שכל אחד ייקח אתו עוד שניים שלושה חיילים ושינענו גדוד חי"ר שלם באמצעות אוטובוס אחד שיצא מתקציב הצבא – וחסכנו. איזה כיף.

רכבי חברה וליסינג שחיילים מגיעים אתם לאימון הופכים מיד לרכב צבאי – הצבא לא מקצה כמעט רכב מנהלתי לגדודים, והחבר'ה הרי צריכים דברים, אז לוקחים את האוטו של ההיי-טקיסט, זה עם הדלקן או הפזומט, כדי להעמיס את הציוד שחייב לרדת לשטח מהאפסנאות בבסיס. אבל הבעיה היא לא רק בציוד "בסיס" כמו אוהלים:

חיילי חי"ר שאמורים לצעוד 14-12 ק"מ בלילה בבוץ ואחר כך להסתער על איזה הר גבוה צורכים לא מעט מים. המימיות מחזיקות ליטר וחצי של מים, וזו כמות לא מספיקה. בצבא נהוג לפתור את הבעיה בעזרת פק"ל מים: ג'ריקן של 10 ליטרים או תיק של 8 בקבוקי ליטר וחצי (כולל הבקבוקים) שאחד הלוחמים יישא על הגב כדי שהמחלקה תוכל לשתות. אבל הצבא החליט שהוא לא מקצה כאלה לאימוני המילואים – הם הרי יפתרו את זה איכשהו, החיילים האלה, מניחים שם. וכך מוצא את עצמו רס"פ מעמיס את הנגמ"ש שאיתו הוא אמור לתספק את הפלוגה שלו במנות קרב, פירות, ארגז לחם, תחמושת, ובקבוקי ליטר וחצי שקנה בתחנת הדלק הסמוכה למחנה כדי שהחיילים ישימו בקבוק בפאוץ' גב. הכסף יצא מהשק"ם הפלוגתי במקרה הטוב, או מכיסו הפרטי של הרס"פ במקרה הטוב פחות. החבר'ה יחזירו לו את הכסף בוודאות – אבל מי יחזיר להם? אף אחד.

וכך זה נמשך ונמשך: אין פנסים, אז תביאו מהבית. אין שקיות חימום, אז מי שסובל מקור שיביא מהבית. אין אוהלים ויורד גשם? תביאו מהבית.

עכשיו יהיו כאלה שיגידו: "אם לא נותנים לכם ציוד בסיסי כמו אוהל או מים או קשר, אל תצאו למילואים. שבו בבסיס ותגידו שאי אפשר להתאמן ככה ושהצבא יפתור את זה".

צודקים. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו יודעים כמה חשוב שהיחידה שלנו תתאמן. אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו נעדיף להביא מהבית או לתפור או לייצר או לקנות כדי שלא יחסר לחבר'ה שלנו כלום באימון. אנחנו לא עושים את זה, כי בניגוד לציניקנים שמקבלים תקציב של 57 מיליארד שקלים כשהם בוכים בדמעות תנין על זה שלא יהיה להם כסף למילואים אם לא ישלמו להם את הסכומים שהם דורשים ככופר ביטחון מאזרחי המדינה ואז קונים בזה שטויות – אנחנו באמת נהיה שם כדי להגן בגופנו על מדינת ישראל מהאויב הגנרי האופנתי של אותה התקופה, אז אנחנו חייבים להתאמן כדי לא לפשל בזמן אמת.

והם יודעים שככה אנחנו מרגישים. והם בונים על זה.

ולנו אין אוהל צבאי לשים בו את הראש בלילה כשיורד גשם.

"יש שיקראו לזה פראיירים. אני קורא לזה ציונות, נתינה, ואהבה אמיתית". הציטוט הזה, של סרן חגי ביבי ז"ל, נכתב בענק על אחד הקירות במחנה שבו בישרו לי שלחיילים בגדוד שלי לא יהיו אוהלים באימון כי צה"ל לא חשב שנכון להפנות תקציב לעניין הזה.

הצביטה בלב והאירוניה? הן כותבות את עצמן.