אני תאומה.
חווית התאומות אינה מובנת למי שאינו תאום. התאומות, כתופעה, נתפסת בחברה כמו הזמנה למשחק השוואתי: מי יותר נמוך? מי יותר יפה?  בספר זה בחרתי להציג את התאומות דרך צילום ושיחה עם עשרה זוגות תאומים, על מנת להמחיש כיצד הפרט הבודד הינו עצמאי ובו זמנית מהווה חצי מיחידה שלמה, מתמודד, מגיב ומרגיש כתאום.

הפרקים בספר מחולקים על פי העקרונות הפסיכולוגיים שהציגה רונית פלוטניק במאמרה "שנינו ביחד וכל אחד לחוד". כל אחד מהם מתאר אספקט שונה בחווית התאומות.

תלותיות:

הידיעה המוקדמת על קיומו המתמיד של האחר, גם אם בתחילה היא לא מודעת אלא נחווית בלבד, היא חוויה מכוננת בחייהם של תאומים. מרגע הפרידה הראשונה, שנחווית בעת הלידה, הם יחפשו איש עת רעהו לשם הרגעה, ביטחון, וחזרה למצב מוכר.

עיקרון התור:

מסייע להורים להקפיד על חלוקה "מסודרת" בין התאומים. בעזרתו נבנית בהדרגה חוויית ביטחון בדבר הנראות של כל ילד והיכולת שלו להמתין לתורו, על בסיס הידיעה כי הוא יגיע בוודאות. העובדה שהילד ער ומודע לטיפול המוקדם באחיו לפניו, ובהמשך אחריו, מחזקת ביתר שאת את חוויית הנפרדות של שניהם.

השוואות:

הניסיון המתמשך למצוא קווים מבחינים בין תאומים עלול להוביל את ההורים והסביבה לתיוג מוקדם ומסוכן של כל אחד מהתאומים. הבדלים בפרמטרים פיזיים עשויים להוביל מבוגרים ליצור תיוגים מוקדמים ומקובעים, שעלולים "להצמיד" לילדים שיוכים שילוו וישפיעו על מהלך חייהם ועל התפתחותו של כל אחד מהם בעתיד הקרוב והרחוק, גם אם יהיו בהמשך בלתי רלבנטיים. לעומת זאת, כאשר תאומים זוכים למרחב נטול תיוג, מתפתחת ביניהם חוויית דיאלוג, שבה ברגע אחד האחד מוביל והשני אחריו, ובמשנהו הם מתחלפים. הדינמיות הזאת פותחת פתח לראות ולעודד השתנות זו, בעוד התיוג מקבע אותו.

הפניה ברבים:

הפנייה ברבים מטשטשת נפרדות ומגבירת סימביוזה. הפנייה בגוף יחיד תורמת לבניית גיבוש הזהות האישית של כל תאום.

התפצלות:

בניית הנפרדות הפסיכולוגית אינה משימתם של הורי התאומים בלבד, אלא משימה מתמשכת ואקטיבית המוטלת גם על כתפי הילדים עצמם. תהליך זה מתרחש בו בעת עם ביסוס אקטיבי של חוויית התאומות כחלק ייחודי בעצמי התאומי. תהליך צמיחתו של גרעין העצמי בינקות ותהליך גיבוש הזהות בתקופת ההתבגרות מתקיימים לצד המשך הרחבתה של חוויית התאומות וטיפוח הרגישות והקשר הרגשי הייחודי.

ביחד או לחוד: