נקודת המפגש האוטופית של חופשת מעמד הביניים בישראל

בזכות תומכי המקום הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום. כדי שנוכל להמשיך לעשות עיתונות איכותית וחופשית, עזרו לנו להגיע ל-3,000 תומכים קבועים. השקיעו בנו עכשיו

תום קנלר, 29, בוגר בצלאל, גר ויוצר בניו יורק

אילת, העיר הכי דרומית של ישראל, היא נקודת מפגש של שמש, מדבר וים – ועבורי היא גם נקודת המפגש האוטופית של חופשת מעמד הביניים בישראל. היא גם נקודת המפגש שלי עם הנעורים, המרד והחופש. רבים מזיכרונותיי בתקופת ההתבגרות שלובים בעיר הזאת.

הפעם הראשונה שיצאתי לרוד טריפ בלי ההורים היתה הנסיעה לאילת עם חברים. הזיכרון הצרוב של חופש והתמרדות היתה הפעם שבו קפצתי מהגשר בטיילת, חוויה שחקוקה כמעט אצל כל ילד ישראלי שני. אילת היא הלאס וגאס של ישראל, רק בלי ההימורים והשעשועים. אוטופיה בלב המדבר, קצת מוזנחת, קצת מנותקת מהישראליות המהירה, מקום שקפא בזמן.

מפגש עם קפסולת הזמן של אילת שיעשע אותי. הכל נשאר באותו מקום וגם הפסיפס האנושי שמגיע לנפוש שם

בביקור האחרון שלי בישראל נסעתי לאילת עם המשפחה שלי. לא תיכננתי לצלם, אך פתאום הוצפתי בהמון זכרונות וכל העיר הזאת והתפאורה שלה נראתה לי כמו זיכרון אישי וקולקטיבי של הדור שלי. המפגש עם קפסולת הזמן הזאת שיעשע אותי. חוץ מהסניף של מק דיויד שכבר איננו, הכל נשאר באותו המקום וגם הפסיפס האנושי שמגיע לנפוש שם.

כאילו לא משנה מה מתחולל בישראל מכל הבחינות, ועד כמה שוק התיירות שלה יתקדם לכיוון של מלונות בוטיק ופאר – אילת תישאר סלע יציב, גלויה למזכרת של מקום אחר וזמן אחר. לא מפה, לא משם. או בקיצור, תמיד יהיה לנו את אילת לחזור אליה.