שורות-שורות של אנשים עומדים עם ידיים כמו אזוקות מורמות כלפי מעלה. אלה מול אלה, וביניהם מפרידה גדר: מי שבתוך מחנה הכליאה ומי שבחוץ, אך בקרוב יהיו בפנים. אומרים ש"אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד". הפעם זה קרה במציאות ממש. כי אם מוחמד הוא מבקש מקלט מאריתראה או מסודן שנתפס על ידי אנשי יחידת "עוז" ונזרק למחנה המעצר חולות – בלי משפט, בלי מועד שחרור, בלי שיידע מה צופן לו העתיד – אז אחיו, זה שעוד לא נתפס, או במקרים מסוימים נתפס וכבר שוחרר, בא הפעם אליו.
אתמול בבוקר הגיעו כעשרה אוטובוסים לגינת לוינסקי. מאות מבקשי מקלט עלו עליהם: הרבה גברים, מעט נשים (בלי הילדים, אלה נשארו בתל אביב). עכשיו הם נוסעים להפגין מול מחנה המעצר עצמו. זה שלב נוסף במאבק: לא עוד התכנסויות שקטות בתחנה המרכזית הישנה או צעדות ברחובות תל אביב. היום הם באים להפגין מול המקום שמסמן ומבשר עבורם את הרע מכל – המקום שמאיים לקחת מהם שוב את מעט החופש שיש להם.
בשעות הצהריים הם מגיעים לחולות. הם מתארגנים ,עומדים בשורות, מניפים ידיים למעלה וקוראים סיסמאות. ואז פתאום מתוך מחנה המעצר ה"פתוח" – ברור, פתוח לגמרי – מצטרפים אליהם כ-100 עצורים, הנה הם עוברים את הגדר, שוב, בפעם המי יודע כמה בחייהם. הכלואים באים להפגין ומתערבבים ביחד עם מי שיהיו כלואים שם בקרוב.
עכשיו הערב יורד, העצורים חוזרים אל תוך המחנה, המפגינים שבאו מלוינסקי מתארגנים בחוץ. הם מדליקים מדורות כדי להתגבר על קור המדבר, מתעטפים בשמיכות, מוציאים את האוכל שהביאו אתם. הם מתכוננים לשינה בשטח. בלילה הם לא זזים משם, והיום בבוקר הם חוזרים לדרוש את חירותם בחולות, מול "חולות".
