כבר שבועיים שאורי כספי לא ישנה בלילות. לא כביטוי או לשם הדרמה, היא פשוט לא ישנה. אפשר למצוא אותה ערה כמעט בכל שעה שמתקשרים, טלפונית או בפייסבוק, נוברת ברשת, קוראת, מחפשת כל עזרה או דרכי מוצא. לדירתה אינה מסוגלת להיכנס, והיא משתכנת אצל חברה או אחות בקריות, על ספה עם המחשב בלילותיה הטרופים. הגיחות היחידות שלה מהקריות הן דרומה, לתל אביב, להסעה לכיוון מתקן השהייה הפתוח חולות. שם, במגרש שמחוץ לגדרות, היא מבלה כל רגע אפשרי עם אהוב לבה. כשההסעה יוצאת חזרה היא עולה עליה בוכה וחוזרת לקריות, לעֵרוּת המתמשכת, שהולכת ונדמית אינסופית.
היא קוראת לו מוזס, השם הרשמי הוא מוסא אברהים חמיס סולימאן. יליד סודאן, לטענתו מחבל דארפור, ממנו נמלט לפני שמלאו לו 18. בדרכון כתוב שהוא יליד 62' אבל הוא מסביר שהתעודה זויפה לבקשתו, כדי לאפשר לו לברוח ממקום הולדתו, ושהוא בן 33. הוא הגיע לישראל ב-2008 ומאז עבד בצורה רציפה באילת, בעיקר במלון "הנסיכה".
כספי היא ילידת הקריות, צעירה, אינה עובדת בעבודה קבועה. לפני 11 חודשים הכיר ביניהם חבר משותף, הם התאהבו, הקשר נמשך כשהוא עובד בדרום והיא חיה על הקו. לפני יותר מחודש הם התארסו, עשו הסכם זוגיות ב"משפחה חדשה", ולפני שהספיקו לחגוג, הגיע צו ההתייצבות של סולימאן במתקן חולות.
להרחיק ומהר. אורי ומוזס
בני הזוג מיהרו להגיש בקשה להסדרת מעמדו מתוקף הזוגיות שלהם, כולל מסמכי המלצה מחברים, מבני משפחתה של כספי, ממעסיקיו של סולימאן ומחבריו לעבודה, שכולם מאשרים את הקשר המתהווה ומספרים בשבחו של סולימאן (מנהלת המשק במלון אף הביעה תקווה מיוחדת "לראותם כזוג נשוי"). בעודם ממתינים לתשובה, עברו בחודש שעבר לחיות יחד בדירה ששכרו בקריות. אי אפשר להגיד שהם לא ידעו באיזו מציאות הם חיים, אבל לא שיערו שזמנם יחד יהיה כל כך קצר.
תגדירו תא משפחתי
ב-23 באפריל נדחתה הבקשה שלהם. ההסבר: חסרים מסמכים, ביניהם תעודת הלידה של סולימאן, מסמכי מעמד אישי מסודאן ודרכון בתוקף – מסמכים שאין ביכולתו להשיג מסודאן. כמו כן, נכתב בתשובה, הם חיים יחד זמן קצר מהנדרש להגיש בקשה כזאת, ו"לא הוכח תא משפחתי".
שבוע לאחר מכן הגיע פקח לדירתם, שאת כתובתה מסרו הם למשרד הפנים כדי שיוכלו לשלוח את אנשי "היחידה לאמינות הקשר" לבוא ולבדוק האם הם אכן בני זוג. הימצאותו של סולימאן בביתו, במיטתו, לפנות בוקר, היתה רלוונטית פחות לצורך אמינות קשר, יותר לצורך מעצר ושליחה לחולות. בשיחת טלפון ביקש עו"ד ערן שדה שמייצג את הזוג לוותר על המעצר ושיכנע את הפקח שכל עוד יש לו סיכוי להשיג מעמד, אין שום סיבה שסולימאן יברח.
הוא שוחרר לשבוע, עם טופס התייצבות חדש בחולות, ל-7 במאי. באותו יום הגישו בני הזוג ערעור על ההחלטה, וביקשו לדחות את יישומה עד לבחינת הערעור. במשרד הפנים סרבו לדון בבקשת הדחייה, ובתאריך המיוחד התייצב סולימאן בחולות, שם הוא כלוא מאז. השבוע נדחה גם הערעור שהגישו בני הזוג. מדוברות רשות ההגירה נמסר ל"מקום" כי "מר מוסא חאמיס סולימן קיבל זימון לחולות. במעמד זה הודיע כי הוא מנהל חיים משותפים עם אזרחית ישראלית. כנדרש בנוהל לגבי כל בקשה מסוג זה, התבקש להציג הוכחות לקיום חיים משותפים. בני הזוג לא הצליחו להוכיח את הנדרש (בין היתר כי כל התקופה הוא חי ועבד באילת ואילו היא בצפון) ועל כן בקשתם סורבה. הוא הגיש ערעור על החלטה זאת, אשר נדון ואף הוא נדחה לאור העובדות".
"את שומעת את הסיפור מכאן, ולא יכולה להבין איזה בן אדם הוא", אומרת כספי, "גם איך אפשר להסביר יחסים? הוא נורא מכבד אותי, יש לו הקסם שלו. נוח לי אתו, כיף לדבר אתו, אני מרגישה בטוחה לידו. לא מרגישה שיש לי ממה לחשוש ולא מנוצלת, אלא בדיוק להיפך. הידיעה שאני מגיעה לאילת -5:00 לפנות בוקר והוא מפתיע אותי ומחכה לי בתחנה, או שאני מגיעה לדירה שלו ופותחת את המקרר לשתות מים ורואה שהוא מילא אותו בדברים שהוא יודע שאני אוהבת – היוגורט שלי, גבינה צהובה, וזה שהוא מכסה אותי כשאני נרדמת ונותן לי נשיקה בלחי, זה דברים קטנים אבל זה החיים.
מתקן הכליאה חולות. צילום: חגי אלעד
"בהגירה, הם לא רואים כלום מזה. מבחינתם הנה, תפסו מקרה קלאסי – גם סודאני, גם מסמכים חסרים, גם עבר לחיות עם אשה ישראלית לפני חודש – אז להרחיק ומהר. אבל אני מכאן, אני ישראלית. אמרתי לכם שאני אוהבת מישהו? אתם לא מאמינים? אין בעיה, תנו לי זמן להוכיח. חכו שלושה-ארבעה חודשים, תראו, אם באמת גרים יחד, לאן זה מתפתח. מה בוער לכם? דרכון לא בתוקף זה מדד לזוגיות אמיתית? הרי אין לאן לגרש אותו, אז מה כל כך בוער להעביר אותו לחולות?"
אבל משרד הפנים עומד בנהלים שנקבעו.
"בני אדם כתבו את הנהלים ובני אדם יכולים לחרוג מהם אם יש סיבה. לכלא תמיד יכולים לקחת אותו, לא לקבל את הבקשה, אבל אני מתחננת – תנו לנו הזדמנות. זה קשר של 11 חודשים בלבד אבל העברנו המון זמן יחד במהלכם, ואני באמת מאושרת אתו, התארסנו, עברנו לגור יחד, תסתכלו עלינו. אני לא מסוגלת לעשות כלום כבר שבועיים, אני רק חושבת עליו. הוא מחזיק פאסון, לא מראה שהוא נשבר, אבל אני יודעת שקשה לו. אני אמשיך לנסוע לשם, כל שבת, להיות אתו בכל רגע שאוכל, עד שיתנו לנו לחיות יחד."
מדובר באי הבנה
עו"ד שדה ממשרד שדה את אנגל בחיפה אומר ש"אם זו היתה תיירת שמגיעה לארץ בעקבות ישראלי שהתאהבה בו, לא היתה שום בעיה. ישר היו מתחילים תהליך של הסדרת מעמד. פה לא. נימקו שאין מסמכי סף – אבל זו סודאן, ואין איך להשיג את המסמכים. בפיליפינים למשל זה תהליך פשוט, אני פונה לעו"ד משם והוא שולח לי כל מסמך קיים ב'פד-אקס'. בסודאן פשוט אין עם מי לדבר ואין דרך להתקדם. במשרד הפנים לא טענו שהם לא בני זוג, כי זה ברור לכל. רק עניין המסמכים, והטענה של 'העדר תא משפחתי'. מוזס ואורי לא שיקרו, הם אמרו שהרבה זמן חיו בנפרד, עד שהחליטו לעבור לגור יחד. בזה הם ניתלו".
בתכתובות הרבות שמנהל שדה עם משרד הפנים הוא חוזר וכותב כי "מדובר באי הבנה", מציע חלופות של התייצבות יומיומית במשרדי רשות ההגירה, מנסה לשכנע כי סולימאן מעולם לא עבר על החוק במדינת ישראל, מלבד עצם כניסתו אליה. התגובות שהוא מקבל הן מעטות ולקוניות. אי ההבנה, אם היתה, לא נפתרה.
ב-13 בחודש כתבה לו דנית מיכאלי, ראש ענף אכיפה וזרים במינהל: "אין מניעה כי הערעור שהוגש בנוגע לדחיית הבקשה של מרשך לחיים משותפים, ייבחן בעודו שוהה במתקן חולות והוא יקבל תשובה בו לגופו של עניין ואין בערעור כשלעצמו בכדי להשפיע על הפניית מרשך למתקן חולות".
"מה שמדאיג פה בעיני זה שזהו מעצר לשם המעצר, כי אין לו שום הצדקה", אומר שדה, "לא דחוף להרחיק את האיש, אין חשש שהוא יברח כשיש לו סיכוי להסדרת מעמד, גם אם קלוש, וגם אין לו לאן לברוח. המדינה קיבלה סמכות להתעסק בדברים הכי אישיים של הבן אדם, בבחירת בן הזוג, ואת הסמכות הזאת, שיש לנהוג בה בצורה מאוד זהירה, היא מפעילה בצורה דורסנית ושרירותית. הם חייבים למצות את כל האפשרויות לפני שנכנסים לחיים של בן אדם, אזרחית ישראלית, ומרסקים לה הכל".
*
ביום הכנת הכתבה היה הטלפון של מוזס סולימאן סגור כל היום. הוא היה זמין שוב רק בערב שאחרי. "אני לא במצב טוב", הוא אמר, "רע כמו לכולם שנמצאים כאן, אבל במקרה שלי – אהובת לבי נמצאת בחוץ, החברה שלי, הלב שלי, ואני לא יכול לראות אותה. אתמול דיברנו והיא בכתה ואחרי זה לא יכולתי יותר לדבר עם אף אחד. כיביתי את הטלפון לכל היום, התרחקתי מהחברים כאן, הרגשתי כל כך רע.
"אני מאמין שאצא מכאן החוצה כי הלב שלי נלחמת עבורנו, אבל אני לא רוצה לדחוף אותה, אני לא רוצה שהיא תילחם בגללי נגד הממשלה שלה. אני יכול להתגבר כאן, אבל היא נשמעת לי במצב רע, ואני אוהב אותה, והיא בוכה ואני שומע את זה. דברים עוברים עליה ואני לא נמצא שם, הרגשתי באמת רע, שאני כאן והיא שם. רציתי שהיא תשכח ממני. חברים הכריחו אותי בסוף לפתוח את הטלפון".
קשה להבין איך התגלגלו חייו, מחבל דארפור דרך מצרים לישראל, עד שהתחיל לעבוד לפני שש שנים באילת. הרבה שנים שהוא רחוק מארצו. הדבר היחיד שברור זה שלישראל הגיע באופן לא חוקי, ושמאז עבד כאן בצורה מסודרת, בלי להסתבך. לפני 11 חודשים, הוא מספר, הכיר לו חבר שלו את אורי, שהגיעה לבקר באילת.
"היא מיד מצאה חן בעיני", הוא מספר, "המנהג שלנו זה שאין "חבר" ו"חברה" (boyfriend and girlfriend, ע"פ). ככה זה בישראל או באירופה, גם שנתיים או שלוש ממשיכים ככה, אבל אני לא אוהב את זה. אצלנו בסודאן או גם ממה שראיתי במצרים, אין חברות – רק חתונה. אמרתי לה שאני רוצה להתחתן אתה ואני לא משקר, אני יודע את זה, אבל אורי אמרה שאנחנו צריכים להכיר זה או זו ולקחת את הזמן. אמרתי לה: 'אני יכול ללכת בדרך שלך – נחכה שתכירי אותי ואז נתחתן'".
איך אתה ידעת?
"הרגשתי. דיברתי אתה וידעתי – כמו שאני כל חיי יודע על כל אדם, מין הרגשה שיש לי ותמיד היא נכונה בסוף – אם הוא טוב או לא. הא אישה אמיתית, שלא משקרת, מאוד צנועה, לא צריכה דברים מגונדרים, לא שנלך למסעדה מפוארת. היא שמחה מכל מה שהיה לנו יחד, גם אם זה גביע יוגורט, היא לא מבקשת יותר. היא ליידי. לא איכפת לה אם יש לה כסף או אין לה, ואני אותו דבר. גם אני לא צריך דברים מסובכים בחיים, רק דברים פשוטים. למרות שאין לה כמעט כלום – היא מוכנה לתת הכל. אני יודע שגם אם אני טועה, היא תקבל אותי, וגם אני אקבל אותה. היא אשה שרוצה לחיות את חייה באהבה, בלי לחפש בעיות".
הוא מספר על הדפיקה בדלת כשההגירה הגיעה, ואיך ארז מזוודה והלך אתם בשקט, בלי לדבר הרבה, אחר כך שוחרר הביתה, והתייצב כעבור שבוע בחולות, שהוא מבטא "קולות". מאז הוא חי בין הביקורים שלה. "אני לא יכול אפילו ללכת לארבע שעות לראות אותה ולחזור, כי אני צריך להיות חזרה בשביל הספירות. הם לא נותנים הזדמנות אפילו לצאת מכאן. אני כל כך מאושר כשהיא באה, וגם היא שמחה, ואז היא בוכה, וגם אני בוכה. אני משתגע מזה שאני לא יכול לעשות מה שאני צריך – להיות עם האשה שלי, לבנות לנו חיים".
