הקואליציה אמנם הפסידה, אך האופוזיציה לא ניצחה: בבחירות 2026 זו בכל זאת הכלכלה

המגעים להרכבת ממשלת אייזנקוט מתנהלים על רקע התוצאות המאכזבות בהן זכו מפלגות גוש השינוי בבחירות 2026. ניתוח הגורמים לכישלון הוא תנאי להפקת לקחים ולגיבוש מדיניות, שתבטיח את יציבות הממשלה הבאה וגם את ניצחון גוש השינוי במקרה של סבב בחירות נוסף.

תוצאות הבחירות מלמדות כי דפוס ההצבעה בישראל מוסיף להיות מעמדי באופן מובהק, וכמעט לא השתנה מאז שובו של נתניהו לראשות הממשלה ב-2009. ניתוח ההצבעה בקלפיות לפי האשכולות החברתיים-כלכליים, שבאמצעותם מסווגת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את היישובים (מ-1, הנמוך ביותר, עד 10, הגבוה ביותר) מצביע כי גם ב-2026, כמו במערכות הבחירות הקודמות, מפלגות גוש השינוי זכו ברוב הקולות באשכולות 8-10, מפלגות גוש נתניהו זכו ברוב באשכולות 4-6, באשכול 7 היה כמעט שוויון בין הגושים, ואילו המפלגות הערביות והחרדיות זכו לרוב באשכולות 1-3.

השינוי המרכזי בבחירות 2026 היה הגידול בשיעור ההצבעה במגזר הערבי ובכוחן של המפלגות המייצגות אותו. בניגוד לכך, השינויים בין גוש אייזנקוט לגוש נתניהו התחוללו בתוך המגמה ולכן הקואליציה אמנם הפסידה, אך האופוזיציה לא ניצחה.

יציבותו של דפוס ההצבעה המעמדי מלמדת כי לא העמדות בנושאים העומדים על סדר היום במערכות הבחירות השונות, מעצבים את העדפותיהם המפלגתיות של הישראלים, אלא להפך, מיקומם המעמדי הוא שמשפיע על עמדתם בנושאים אלו. לכן, למרות ההפיכה המשטרית, טבח ה-7.10, המלחמה, ההשתמטות, הביזה המגזרית, הפקרת החטופים והעדר המשילות, שעמדו במוקד מערכת הבחירות של גוש השינוי, עדיין כ-44 אחוז מהמצביעים, שהם 53 מנדטים, רובם המכריע מהמעמדות הבינוני והבינוני-נמוך (להלן: המעמדות הנמוכים), הצביעו לגוש נתניהו. כלומר, הם דחו את כל ההתרעות בדבר הסכנות והמחדלים שעליהן הצביעו מפלגות השמאל-מרכז, המייצגות את המעמדות הבינוני-גבוה והגבוה (להלן: המעמדות הגבוהים) וראו בהעברת השלטון לידיהן איום גדול יותר לאינטרסים שלהם.

כך מתגלים השיח הציבורי וההתנהגות הפוליטית כבניין העל של הסדר המעמדי: מיקומו החברתי-כלכלי של הפרט מעצב את עמדותיו בסוגיות הציבוריות הנתונות במחלוקת ומכתיב את העדפותיו המפלגתיות.

עיוורון מעמדי

ואולם, כמו ״העבודה״ ומר״צ לפניהם, גם ״הדמוקרטים״ התעלמו מהבסיס הכלכלי-חברתי המתחזק את התמיכה בנתניהו במעמדות הנמוכים, עיוורון מעמדי המאפיין את המעמדות המבוססים תומכי השמאל-מרכז בכלל, עיוורון שחזר והבטיח את ניצחון הימין הפופוליסטי בקרב המעמדות הנמוכים בעשור האחרון.

עיוורון מעמדי זה היה הגורם לכישלונו של גוש השינוי בפיצוח קוד ההפעלה של הביביזם – כתצורה הישראלית של פופוליזם, הנעה בין פרוניזם לטראמפיזם – ומילכד את עצמו לתוך הנחותיו. נתניהו אימץ את קריאת הקרב הפופוליסטית של ״אנחנו מול הם״ ו״האליטה נגד העם״, המכפיפה את הקיפוח החלוקתי לטרוניה זהותנית: הביביזם בונה את כוחו מתוך ההיגיון המעמדי המנחה את דפוס ההצבעה הישראלי, אך מסווה אותו באמצעות ליבוי שיח עדתי. גוש השינוי נשאב אל מלחמת הזהויות שהלהיט נתניהו, וכך חיזק את הנחותיו של הביביזם, אך התעלם מיסודותיה החלוקתיים, ולכן כשל בהתמודדות עימו.

גוש השינוי נשאב אל מלחמת הזהויות שהלהיט נתניהו, וכך חיזק את הנחותיו של הביביזם

שיטת מנגנוני-הפיצוי

מאז 2009, נתניהו בנה את כוחו הפוליטי על ידי מדיניות חלוקתית שהתבססה על שיטת מנגנוני-הפיצוי: הוא פירק את שרידי מדינת הרווחה האוניברסלית באמצעות מדיניות צנע חריפה של תת-השקעה בתחומים כמו חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה ועוד – שהגיעה לכ-180 מיליארד שקל לשנה בהשוואה לממוצע ה-OECD. המעמדות המבוססים כיסו את הפער ע״י רכישת שירותים מופרטים, אותם הם יכלו לממן מכיסם, בעוד שהמעמדות הנמוכים התקשו לרכוש את השירותים המופרטים וחיפשו חלופה לשירותי מדינת הרווחה.

כדי להבטיח את המשך תמיכת המעמדות הנמוכים בליכוד ובימין, שכלל נתניהו את ״שיטת מנגנוני-הפיצוי״, שהעניקה תקציבים מגזריים לחרדים, למתנחלים, לדתיים לאומיים, לחרדים הלאומיים ולגרעינים התורניים, כמו גם תקציבים מוגדלים תמורת נאמנות בקלפי ל״ערים ליכודיות״.

מנגנוני הפיצוי המגזריים לא רק סיפקו שירותים לקבוצות זהות קיימות ומוגדרות, הם בעיקר בראו אותן, עיצבו את דמותן באמצעות ההיגיון החלוקתי ושימרו אותן כבסיס חברתי של המגזרים השונים.

ש״ס היא רק דוגמה אחת למנגנון פיצוי מגזרי. המפלגה צמחה בשנות ה-80 וה-90 עם התרחבות הקיצוץ בחינוך והפרטתו, והציעה למעמדות הנמוכים המזרחים שהתקשו לרכוש את שירותי החינוך המופרטים, תחליפים מגזריים ליום לימודים ארוך, הסעות, הסעדה, קייטנות ועוד. הגידול בכוחה הפוליטי של ש״ס, ושל החרדים בכלל, הוביל להרחבת מעגל השירותים וההטבות: מעונות יום, הנחות בארנונה, תחבורה ציבורית ייעודית, תלושי מזון, הסדרי דיור ובריאות משופרים, וכמובן, הרחבת הפטור משירות צבאי.

הזיקה לש״ס שהחלה בהזדקקות לשירותים המגזריים הובילה בהמשך לשינוי בסגנון החיים של מוטביה, להבנה שכוחה הפוליטי הוא ערובה להמשך תקצוב השירותים ולהצבעה בקלפי.

ש״ס ראתה בהפרטה וגידול באי-השוויון תנאי לקיומה, שכן הם יצרו את ההזדקקות במעמדות הנמוכים למערכות השירותים המגזריות שהיא סיפקה למעמדות הנמוכים. ולפיכך ש״ס תמכה כל השנים בעקביות בסדר הניאו-ליברלי, כפי שעוצב על ידי הימין. יתר על כן, היא התחרתה אמנם במפלגות המגזריות האחרות, אך בד בבד היא ראתה בהן שותפות לשימורו של שלטון הימין ומדיניותו הכלכלית, שהיו התנאי לקיומן.

לא דתית ולא עדתית, אלא ״תודתית״

החפיפה שגברה לאורך שנים בין היסוד הדתי, השירותים המגזריים והפוליטיקה המפלגתית, טשטשה את היחס הסיבתי ביניהן, ואיפשרה להחליף את הרציונליות הכלכלית שהנחתה את התמיכה בש״ס – כמו גם בשאר המגזרים והנאמנויות המפלגתיות – בזיקות זהותניות. מי שכפר בכך היה דווקא אחד מבכירי הליכוד, ראש עיריית דימונה, בני ביטון, שהדגיש ב-2015, כי התמיכה בנתניהו ביישובי הנגב לא הייתה דתית או עדתית, אלא ״תודתית״ – כלומר תועלתנית, ולכן רציונלית – ושיקפה את היתרונות הכלכליים שהבטיחה התמיכה בשלטונו.

על הרציונליות הכלכלית של הזהות המגזרית ניתן ללמוד מן התמורה בעמדותיו של הרב עובדיה יוסף ביחס להתנחלויות: ב-1979 הוא פסק כי מותר להחזיר שטחים תמורת שלום אמת, ואילו ב-2003 הוא קבע כי מעתה עקרון ״שטחים תמורת שלום״ שוב אינו תקף. נראה כי הסיבה לשינוי בעמדתו של הרב יוסף נעוצה פחות בשיקולים הלכתיים או מדיניים ויותר בעובדה שב-1979 – שנתיים בלבד לאחר המהפך – תומכיו עדיין לא היו תלויים באפשרויות הדיור בהתנחלויות. לעומת זאת, ב-2003 ההתנחלויות כבר סיפקו פתרונות דיור לרבים ממצביעי ש״ס, ודבקות בפסק ההלכה המתיר נסיגה מהשטחים עתידה הייתה להרחיק מן המפלגה רבים מתומכיה.

רציונליות דומה הנחתה את הקטנת התמיכה בש״ס בקרב מצביעיה שלא מבין בני התורה בבחירות 2026. ציבור זה משרת בצה״ל ולכן חווה את הקשיים שנלוו לגיוס המילואים המתמשך מאז פרוץ מלחמת ה-7.10 – פגיעה במשפחות, בעסקים, פיטורים ועוד. התמיכה בהשתמטות מגיוס שהביעו ההנהגה הרוחנית של ש״ס, בהנהגת הרב יצחק יוסף, וההנהגה הפוליטית, בהנהגת אריה דרעי, קוממה עליהם את תומכי ש״ס מבין ״החרדים הרכים״, שסירבו לקבל את הזהות החרדית החדשה שש״ס לבשה, וכרבע מהם הצביעו למפלגות ימין אחרות.

התמיכה בנתניהו ביישובי הנגב לא הייתה דתית או עדתית, אלא ״תודתית״

עולה אפוא שיותר משהזהות מכתיבה את אופן ההצבעה, הרציונליות הכלכלית מעצבת את אופי הזהות.

הגיון הנאמנות

רציונליות כלכלית עומדת גם בבסיס מנגנון הפיצוי של הנאמנות, המתגמל הצבעה לליכוד בתקציבים. תגמול הנאמנות מסביר את תמיכת כחצי ממצביעי קריית שמונה בליכוד בבחירות 2026, למרות שממשלת נתניהו הפקירה את העיר מאז המלחמה בצפון. קריית שמונה הופקרה לאחר שהעיר לא עמדה בחובת הנאמנות הפוליטית שדורש נתניהו מ״הערים הליכודיות״. בבחירות לראשות העיר שנערכו במרץ 2025, העדיפו התושבים את אביחי שטרן על פני מועמדו של נתניהו, ומתוך הגיון הנאמנות נתניהו נקם בעיר והפקיר אותה, בעת שהוסיף להזרים תקציבים לערים הנאמנות לו בנגב. נראה, כי כדי לזכות בתקציבים הדרושים לעיר, בבחירות האחרונות אימצו תושבי העיר את הגיון הנאמנות והצביעו לליכוד.

התמיכה היציבה בנתניהו ובימין היא אפוא תולדה של רציונליות כלכלית שבהעדר מדינת רווחה נענית לתמריצים של שיטת מנגנוני-הפיצוי. עולה, שדווקא תיוג הצבעת המעמדות הנמוכים לימין כ״בלתי רציונלית״, המקובל במחנה השינוי הוא בלתי מושכל ומחמיץ את האפשרויות לשינוי דפוס הצבעתם הטמונות בהצבת חלופה למנגנוני הפיצוי למיגזור ולנאמנות, בעיקר באמצעות הצעת חלופה של מדינת רווחה. כשל זה נחשף במדיניותה התצ׳ריסטית של ממשלת השינוי הראשונה וסייע לחזרתו של נתניהו לשלטון ב-2022, שהובילה למהפכה המשטרית.

בפרק הבא נדון בקשר ההדוק בין מנגנוני הפיצוי להפיכה המשטרית ולמלחמה, ולהחמצה של תנועת המחאה ומפלגות השמאל מרכז, שסייעה לשלטון נתניהו להתגבר על משברים.

פרופ׳ דני גוטוויין הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. הוא חוקר של תנועת הפועלים, תהליכי הפרטה, ושל הפופוליזם של הימין בישראל בדגש על ההיבטים הכלכליים-חברתיים שלו