הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
ובסוף הקוסם הכריז "ועכשיו מגיע הרגע הגדול – ניגש לקסם האחרון שלי", והקהל היה בטוח שזהו רק עוד אחד מהכזבים שהוא פיזר סביבו במופע הארוך, שנדמה לפעמים שיימשך לעד. "אני הולך עכשיו להעלים את עצמי", הוא אמר, נופף בשרביטו, ופוף, עננה של עשן סגלגל נשארה בחלל שבו הוא עמד רק כמה שניות קודם לכן.
והקהל היה בטוח שהנה הוא חוזר, אולי לקידה אחרונה, אולי להראות שהכל עוד בסדר, אבל נקפו הדקות וגם אחרי שמחיאות הכפיים גוועו לא היה זכר לקוסם. והקהל עמד משתאה גם כשהאורות נדלקו ודלתות האולם נפתחו כמו מעצמן והם הבינו שהמופע כנראה הסתיים, כי הם כבר לא ממש זכרו מי הם היו לפני שהמופע התחיל, ומה עושים בעולם שבחוץ, והם בחנו זה את פני זה, מופתעים פתאום לזהות תווי פנים של בני אדם שהיו עד לפני דקות אחדות צלליות בחושך. וגם כמה שעות אחרי שהם עמדו שם, כשאפילו שירת "הוא קוסם הוא קוסם" של מעריציו האדוקים ביותר של הקוסם כבר גוועה, הם עדיין לא היו סגורים על מה בדיוק קורה עכשיו.
– היה אמור לעלות גם ראפר אחרי זה, לא? – תהה מישהו. ומישהו אחר חשב שצריכה להיערך הרצאה באיזה נושא חשוב, ובסופה הצבעה, אבל הוא לא יכול היה לזכור באיזה נושא. במשך זמן רב, כל עולמם היה מופע קסמים של איש אחד, חלקם בהו בהערצה, חלקם רק רצו שזה יסתיים, אבל עבור כולם, מופע הקסמים הפך להיות מרכז הווייתם.
– אולי נצא החוצה? יש אור בחוץ, אולי יש שם משהו? – הציעה מישהי ומיד הושתקה. לאף אחד לא היה ספק ששום דבר טוב לא יכול להיות בחוץ. ואז ילד אחד הצביע אל שולי האולם, והקהל שם לב שמטאטא, ואז עוד מטאטא, ועוד כמה מאות מטאטאים, מתחילים לצעוד לכיוון הבמה, לובשים כאילו מתוך האוויר בגדי קוסמים, שולפים שרביטים וחובשים מצנפות, ומתקדמים בביטחון של מטאטאים על עבר הבמה, לנסות להתחיל מופע משלהם. והקהל נשם לרווחה.