לפני שלושה שבועות התרחש מאורע תרבותי היסטורי שמחוזות הספר התרבותיים של מדינת ישראל, שכה התרגלה בתרבות של חנוונים ותגרניות, לא ידעה להעריך את עצמתו – עורך ספרותי של עיתון חשוב הביע את התנצלותו הכנה על דברים שכתב, והתפטר מתפקידו.
וכי בכל יום רעננה, הקריה המנומנמת בה בחרתי לנטוע את ביתי, רואה שיירת הלוויה של אדם המוליך את הרקטום שלו למנוחת עולמים? האם אלמנות ההייטק ורכילאיות בתי הקפה החלביים של רחוב אחוזה כה הורגלו לצפייה במסע לוויה שבו חוגג פאוסט את נצחונו על מפיסטו? לא לעיניים אלה נועדו מילות ההתנצלות הכנות והנרגשות שכמו הוטחו כאורגינלים של מאסטרים מהרנסאנס לנגד עיניהם הבוהות של עדר מעלי גרה.
לנוכח התגובות הפושרות על התאבדותו הגרנדיוזית של פי-הטבעת המטאפורי שלי, נזכרתי בערב בו אירחנו חברים בביתנו הצנוע, ושני יתומים קזאחים שמצאתי בשוק אל-חלילי בקהיר ניגנו לנו את הסונטה מס' 34 לנפיחות ואבוב מאת יוהנס שומן, ולשנייה האוויר התמלא במלוא הגודש של שייכות למרחב קוסמופוליטי תרבותי ועשיר באמת.
משחר האנושות האדם מחפש את האמת, אך כפי שאמר ג'ורג' אורוול – ככל שהחברה תסטה יותר מן האמת, כך היא תשנא יותר את מי שדובר אותה. התנצלות האמת שלי אפילו לא זכתה לשנאה הראויה לה בחברה שרואה בסטייה מן אמת יעד לאומי שחברים אליו כולם – הימין, וגם השמאל האינטלקטואלי בעיני עצמו.
אני מנחם את עצמי שהתנצלותי הכנה עדיין לא הכתה את הגלים הנכונים, כמו הייתי סקוט פיצג'ראלד אשר בחיפושיו אחר משי אמיתי בבזאר של איסטנבול, חפן מבלי משים אשכים שזה מכבר זרקה בהם ערווה של המוכר הצעיר, ורק שנים אחרי זה התפנה לכתוב את ספרו המפורסם על המאורע.
המבוך שבו אני נלחם במינוטאורים הליליפוטיים של חיי כמו נועד להירשם על לוחות אבן, אבל חוט אריאדנה שלו מורכב משובל הריר שהותרתי על רגליהם של שועי עולם מדרגה ג'.
