חלמתי שאני עומד מול גבעה ירוקה. עשן שחור סמיך היתמר ממנה לשמיים. אז טיפסתי. חלום, מה, לא נטפס?
בפסגה המתין לי לא אחר מאשר נפתלי בנט, שהתרוצץ הלוך ושוב בין מדורה ענקית, לבין מה שנראה כמו ערימה של ספרים.
"יופי גיבור, הגעת", הוא אמר. "עכשיו בוא תן יד למה יש הרבה עבודה ועוד רגע השבת נכנסת". לא ממש הייתי מופתע אבל עשיתי כאילו: "מר בנט, מילא שאתה אוסר על ספרים, אבל לא הלכת רחוק פה?"
"האח בנט״, הוא תיקן אותי. ״לא רצתי מרתון בכל חור במדינה הזאת כדי שתקרא לי 'מר'. עכשיו תפוס כמה עותקים של 'המאהב' וזרוק אותם לשם, שירגישו קצת חום יהודי". "כן אבל אחי", התחלתי לדקלם, "אתה יודע שבמקום שבו שורפים ספרים, עוד ישרפו גם בני אד… טוב לא חשוב".
אחד אחד השלכנו אותם לאש: את "דירה להשכיר" (התבוללות בין שותפים מסטולים בפלורנטין), את "התפסן בשדה השיפון" (יותר מדי "פאק" ו"שיט" ופחות מדי "בעזרת השם"), את "העבד" (שיהודי יהיה הפיליפיני של אשה גויה? טפו).
"רגע אחי, פה אתה ממש מגזים – DVD של מלך האריות? באמת?" שר החינוך לא התבלבל אפילו לרגע: "אחשלי, אתה יודע מה קורה בסרט ההמשך? הבת של סימבה משתרללת שם חופשי עם אריה פלסטיני".
ככל שהתרוקנה ערימת הספרים, השמיים הפכו שחורים יותר. "איזה יפה כאן, הא?" התמוגג בנט. "כל כך שקט ומרוחק פה מעבר לקו הירוק. הנה, תסתכל לאופק, הכי רחוק שאתה יכול. בכלל לא רואים מפה את דרך רבין". "כן נו, אתה יודע…" התחלתי אבל לא היה לי כוח לסיים. בעיקר רציתי הביתה.
כשהשמש החלה לשקוע, ראיתי שבנט מושיט את ידו כדי להשליך לאש ספר אחד אחרון. ״אה נו זה קל", אמרתי. "אתה שורף את חוות החיות כדי שילדים לא ילמדו על מעמד היחיד ועל זכויותיו, נכון?" "פחחח הלכת רחוק, אחשלי", שר החינוך גיחך. "חזירים. לא כשר כפרה".
הכותב הוא עורך חדשות לשעבר, עורך תוכן בהווה וברלינאי בעתיד, אם המצב ימשיך להידרדר
היי, יש לנו גם קומיקס בנושא. למה שלא תעיפו מבט?
