שקרים שסיפרתם לסבתא שלי - על התינוקות החטופים של יוצאי תימן

הרב עוזי משולם הוא הגיבור שלהם. הם לא מרגישים חלק ממאבק האמנים נגד השרה רגב. זהות עבורם היא עניין של שחור או לבן. נעמה קטיעי ושלומי חתוכה, ערב יום הזיכרון

 

״זה הכוח העיקרי שלי בעצם בכל הסיפור הזה, סבתא שלי. כשילדה תאומות בבית החולים שאלה אותה אחת המטפלות שהכירה, האם תהיה מוכנה למסור ילדה לאימוץ: "יש לך כבר את בנ-ציון ואת מזל”..… סבתא שלי היתה כל כך המומה מהשאלה, סיפרה לי אשתו של דוד שלי, שהגיעה עד אליה לשאול מה לעשות. התמימות, ואולי גם העובדה שניצבה מול מטפלת שהעניקה לה כל כך הרבה כפי שהיא תפסה את זה, גרמו לכך שהיא התביישה לומר לה מיד שהיא לא מסכימה. אחר כך הודיעה לה שהיא מסרבת. כשחזרה לבית החולים כמה ימים אחרי כן, הודיעה לה המטפלת שאחת הילדות נפטרה. וזהו. אין גופה ואין קבר.

"מה עבר בלבה ובראשה, אני יכול רק לנחש. זה הרגע הקשה. אני לא מאמין שסבתא שלי, כפי שהכרתי אותה על יושרה והתום שבה, יכלה לעכל שמישהו יעשה דבר כזה. זה היה נשגב מבינתה. אבל גם ההיפך לא היה נתפס. יש דברים שמרגישים אם הם נכונים או לא, תחושת בטן ברורה. יחסי הכוח לא איפשרו לדור הזה להשמיע את קולו, אבל לאט לאט מתעוררים הנכדים ודורשים תשובות, ואם לא תשובות – לפחות זיכרון. אנו מקיימים יום מודעות בעצמנו מפני שהממסד מכחיש את השואה הזאת. בסוף לא תהיה ברירה מפני שיבינו את האשליה הזו: שבעצם איננו זקוקים לו, שהקול והזיכרון והאמת תלויים רק בנו״.

שלומי חתוכה, עדות בפייסבוק, ספטמבר 2014

הערב, יום פטירתו של הרב עוזי משולם, יצוין זו השנה השניה ברציפות "יום הזיכרון והמודעות בפרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן", בסדרה של אירועים שיערכו בחיפה, ירושלים ותל אביב. האירועים – ביניהם הרצאות וסדנאות בנושאי ייצוג וזהות – הם יוזמת עמותת עמר"ם בשיתוף מכון שחרית, הקרוסלה, מרכז אשה לאשה, עמותת אפיקים, קפה גיברלטר והוצאת הספרים טנג'יר. חתוכה ונעמה קטיעי הקימו עם עוד חברים את העמותה במטרה לקדם את התרבות והקול המזרחי, כשאחד מנושאי הדגל הוא הסיפור המוכחש, המושתק והמוצג כאיזוטרי של ילדי תימן.

אנחנו יושבים באחד ממעוזי הקפיטליזם הלבן, חצר ארקפה ברמת החייל, בצל מגדלי ההייטק, אולפני הטלוויזיה וחברות תקשורת ופרסום. קטיעי וחתוכה מדברים במתינות, אבל בלהט. בכל פעם שקטיעי מזכירה את עוזי משולם, היא מקפידה על נוסח ארוך ואחיד: הרב עוזי משולם זכרונו לברכה. מי שעבור רוב אוכלוסיית המדינה הצטייר כתמהוני דתי או כמנהיג כת מסוכן, הוא עבורם דמות נערצת. המחאה האלימה שהצית ב-1994 (והביאה להקמת ועדת חקירה בנושא), כליאתו, השחרור בגלל מחלה קשה שהביאה למותו בגיל צעיר יחסית, והעובדה שנאסר עליו לדבר על פרשת ילדי תימן בשנותיו האחרונות (כחלק מתנאי השחרור שאפשרו לו לגסוס בבית ולא בכלא) – כל אלה הופכים מבחינתם את הדמות הנלעגת שצוירה לו בציבור, לדמות אגדית של לוחם צדק.


נעמה קטיעי

"חיפשנו תאריך לציין את חטיפת ילדי תימן", מספרת קטיעי, "הרב עוזי משולם זכרונו לברכה היה מאד מדויק ורצה להרחיב את המושג למזרח והבלקן, כי היו עוד ילדים, ממשפחות מזרחיות וגם אשכנזיות, שנחטפו, אם כי לא בכמות של ילדי התימנים. הוא היה איש מבריק, מורי, גדול בתורה. בעניין החטופים הוא פעל בצורה לא מתפשרת גם באיסוף הידע וגם תיעד אותו, לא היה מוכן להתפשר על המאבק וגם המחיר שהוא שילם היה גבוה, הוא ומשפחתו. עשו לו עוול גדול. הממסד התנכל לו והתקשורת סיקרה את זה בצורה מעוותת. מבחינתי לציין את יום פטירתו בערב כזה זה לעשות תיקון״.

חתוכה: ״לטעמי היתה סיבה אחרת לבחירה במועד הזה: העובדה שמהיום שעשה את מה שעשה הוא גרם לאנשים פתאום לחשוב. עד אז הנושא היה מאד תימני פנימי. רק של תימנים. מהיום הזה לא רק שקמה ועדת חקירה ממלכתית לראשונה, גם באו אנשים והתחילו לחקור, יגאל משיח, עופר כוחי, נתן שיפריס, שושי זייד, שושנה מדמוני-גרבר. יש שינוי של מאות אחוזים בכמות המחקרים והמאמרים בנושא מאז 1994. הוא גרם לאנשים מחוץ למעגל התימנים לחקור ולהתעסק עם הבעייה הזאת ובזכותם כבר אי אפשר להשתיק את הפרשה הזאת״.


הרב עוזי משולם

בדף האירוע כתבו: ״מטרת ימים אלה היא לתת קול למשפחות ולהעלאת המודעות הציבורית להשתקה ולהכחשה המתמשכת של הפרשה, שהתרחשה בעשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל, במהלכם נחטפו מאות ואלפי פעוטות ותינוקות, רובם המוחלט ממשפחות מעדות המזרח ששהו במעברות או משפחות שילדיהן הופנו לבתי החולים לאחר שחלו. ההורים, שילדיהם נעלמו לאחר שהועברו לבתי תינוקות ובתי חולים בהוראת צוותי סעד ורפואה, מעולם לא קיבלו תשובה הולמת לגבי מה שעלה בגורל ילדיהם. עשרות שנים הורים ואחים עדיין נושאים בתוכם את הכאב והחיפוש אחרי הילדים החטופים. מן העבר השני מצאו עצמם "מאומצים" רבים ללא יכולת למצוא את משפחותיהם המקוריות".

עבור שניהם זו הזדמנות לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לסבתות שלהם, אבל התיקון, עליו הם מדברים בראיון, הוא עמוק בהרבה, מרחיק לכת, חופר בפצעים הפתוחים בחברה הישראלית וגם במלחמת התרבות/זהות שעלתה לפני השטח עם מינויה של מירי רגב לשרת התרבות.


שלומי חתוכה

***

"את הסיפור של סבתא שלי שמעתי רק לפני שנה (!). מעט אחרי שהגיעו לארץ נולד דוד שלי במעברה, באותו זמן נולדו עוד ארבעה תינוקות במעברה לנשים מאותה קהילה תימנית. אחיות שהסתובבו שם המליצו לנשים לשים את התינוקות בבית ילדים "כי תנאי המעברה לא הולמים". הנשים כמובן נעתרו. הובטח להן שיוכלו לבוא ולהניק את הילדים ולראות אותם מספר פעמים ביום.

״באותו זמן כבר הסתובבו שמועות על ילדים שנעלמו, ואכן אחרי יום-יומיים התינוקות נעלמו מבית הילדים. לאמהות נמסר שהם חולים והן הופנו לבית החולים. סבתא שלי, אשה דעתנית במיוחד ועקשנית הרבה מעל הממוצע (כן, אפילו הממוצע התימני), החליטה לחפש את הילד. היא נכנסה לבית החולים ועברה בחדרים השונים עד שמצאה את דוד שלי, נטלה אותו בידיה ויצאה מבית החולים. ארבעת הילדים האחרים לא נמצאו. להורים נמסר שהם נפטרו.

״את הסיפור הזה לא שמעתי מאבא שלי, אלא מהאמא האשכנזייה שלי. השתיקה סביב הפרשה הזו מלמדת לא רק על ההכחשה של הציבור הישראלי, אלא על העוול הנוראי שנעשה למשפחות, שאפילו לא הורשו להתאבל על הפשע שנעשה להם, שאפילו לא יכלו לקבל לגיטימציה לסבל האינסופי שלהם. משוגעים, קוראים להם, הוזי הזיות, עד כדי כך שאפילו דור הילדים ממשיך ושותק. דמיינו את החיים שלכם אחרי שהילד שלכם נלקח ממכם, נעלם. דמיינו חמש דקות כאלה, מצליחים״?

נעמה קטיעי- עדות בפייסבוק, ספטמבר 2014

לקטיעי וחתוכה טענות קשות לממסד ולחברה הישראלית, בייחוד האשכנזית, ביחס לפרשה. הם מכנים את ועדות החקירה "ועדות טיוח" - ועדות שהתפקיד שלהן לנקות את המדינה מאשמה ומאחריות. הם מעלים טענות על ארכיונים שנשרפו באורח פלא דווקא כשהיה צריך לקבל מהם מסמכים, ומאשימים את בתי החולים בפיברוק תעודות פטירה בדיעבד.

״כל פעם עושים ועדת חקירה, שהתפקיד שלה הוא לנקות את המדינה", אומרת קטיעי, "אומרים לנו, ׳הנה, חקרנו, עשינו מה שביקשתם׳. אנחנו לא רוצים ועדת חקירה. אנחנו רוצים לעורר מודעות, לציין את היום הזה, שהמשפחות יבואו ואנחנו נקשיב להן. ממש לא מעניין אותנו לקבל את האישור של המדינה לאירועים. העדויות של המשפחות זה הדבר הכי חשוב לנו, לא ממצאי חקירה. תחשוב מה זה אומר לברר את העובדות. כדי לברר צריך לשכור חוקר פרטי, הרבה כסף, תעצומות נפש, לפתוח את הפצע, לפעמים המשפחה המאמצת או הילד המאומץ לא מעוניינים. אבל ההורים נשארים עם טראומה ומעבירים אותה הלאה, לדורות הבאים״.


"אנשים יפסיקו להרגיש אשמים ולהתבייש שהשאירו את הילד לבד בבית חולים לילה אחד”

״אנחנו רוצים הכרה ממסדית שאחריה יבוא תיקון אמיתי", מוסיף חתוכה, "אני לא צריך אישור, כי אני יודע שזה קרה. אנחנו צריכים שהנראטיב של אלפי משפחות יישמע ושהממסד יודה בזה, כמו באוסטרליה, יש יום שמציין את אסון האבוריג׳ינים פעם בשנה. למדינה יש את הכוח לבוא למשפחות ולהגיד להן אתם לא משוגעים, לא דמיינתם את זה, אנחנו טעינו, אתם לא צריכים להתבייש, נקים בנקים של מאגרי DNA, נפנה אנונימית למאומצים, ננסה לתקן. אם המדינה תכיר בזה, אנשים יפסיקו להרגיש אשמים ולהתבייש שהשאירו את הילד לבד בבית חולים לילה אחד”.

קטיעי: ״כל דור מנהל את המאבק בדרכים שלו. אנחנו דור הבנים. הדור של ההורים הולך ונעלם ועכשיו תורנו לספר את הסיפור. אנחנו מנסים לראיין אנשים ולהקים מאגר עדויות. יש לנו כלים שלא היו לנו עד עכשיו, כמו האינטרנט והרשתות החברתיות״.

אני נגד מאבקים אוניברסליים

בעודם מכינים את יום הזיכרון שלהם, הם לא מצליחים למצוא בעצמם הרבה הזדהות עם מאבק האמנים שמשתולל בחוץ. ״מדברים עכשיו על השתקת היצירה? עושים את זה כבר שבעים שנה", אומר חתוכה, "רק בעזרת הרשת, שהיא מנגנון דמוקרטי, פרצה התרבות המזרחית. אני קראתי כמו מטורף ולא ידעתי מי זה ארז ביטון או סמי שלום שטרית. אני דווקא בעד אפלייה מתקנת, שיקחו מהבימה, שיקחו מהפילהרמונית, שישתיקו אותם קצת ויתנו למזרחיים".

אני אומר לו שבאירועים האחרונים הקולות שהושתקו לא היו של מוסדות גדולים וממוסדים כמו אלה שמנה, ואף לא של האליטה האשכנזית. הוא לא משתכנע. כשאני מונה את תיאטרון אלמידאן, תיאטרון אלמינא, סרטה של סוהא עראף והשחקן נורמן עיסא, הוא טוען שהוא לא מכיר את הסיפור מאחורי המקרים האלה, מה שמביא אותי לשאול על עמדתם לגבי מאבקים לעזרת נראטיבים מושתקים אחרים.

"אני נגד מאבקים אוניברסליים", חותכת קטיעי, "קודם כל, תמיד יהיה שם מישהו לבן שיסביר לך איך לעשות את המאבק. כל קבוצה יש לה את ההשתקה שלה וצריכה לפעול מתוך עצמה כדי להציף את הנראטיב שלה וחשוב שאנשים מתוך הקבוצה יעשו את זה ולא שיביאו מישהו מבחוץ לעשות את זה. זה שאדם נאבק על מקומו זה מביא אותו למקום אחר. אם מישהו מבחוץ ינהל את זה- מה עשינו? שמרנו על אותם יחסי כוחות. צריך להיות סולידריים עם מאבקים אחרים, זה הבסיס, אבל אני לא אלך להוביל מאבקים אחרים. זה ברור לי שגם קורבן יכול להיות מקרבן, אבל זה לא סימטרי. אי אפשר להשוות גזענות של לבן כלפי שחור לזו של שחור כלפי לבן.


אחיות מלמדות אימהות תימניות כיצד לטפל בתינוקות, ראש העין 1949. צילום: טדי בראונר.

״יש קבוצות עם אינטרסים שונים, ולתימנים ולמרוקאים ולעיראקים אין אותן מטרות משותפות. אני חושבת שהתימנים פעלו אחרת מהם. באינטואיציה שלי הפרשה הזאת גרמה לחוסר אמון בממסד ובאפשרות לפעול באפיקים כאלה, אבל הם לא היו אנטי ממסדיים. סבתא שלי לא סולחת למדינה, היא לא סולחת לאשכנזים, ויש קורולציה בין השניים. אני לא רואה את המשפחה שלי התימנית מזדהה עם שיח אנטי ציוני או אנטי ממסדי. אני מרגיש נוח לעשות ימי מודעות, כי אני לא פועלת נגד, מי שרוצה משתתף מי שלא אז לא״.

חתוכה: ״כמו שאני רואה את זה, אקטיביסטיות בכלל היא לא אופיינית לתימנים, לא כפרטים ולא כקהילה. זה שיקול אגואיסטי, או טאואיסטי, אם אני רוצה להיות חיובי. ׳עזוב אותנו, תן לנו את החיים שלנו׳. מאבק דורש אנרגיה, דורש מאמץ ויש לו מחיר גבוה ויש משהו בתימניות שעושה את השיקול של לתפוס את הפינה ולחיות בשקט. היה מרד תימני בשנות ה-50 במעברת עין שמר, על זה שמשטרה נכנסה בשבת ואז הכניסו מכות לשוטרים, אבל על בסיס דתי, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. יש פתגם תימני שאומר ׳גם אם יש מאחוריך מאה תימנים, אל תצעק – אחרי!׳. זה לטוב ולרע. בגלל זה מחאה ברשת מתאימה יותר לאופי שלנו. מוחים מהפינה בבית".

אני מנסה להבין אם לפי תפיסתם אין זהות ישראלית נטולת חלוקה לשחור ולבן. מתברר שלא.

״לגזענות אין משמעות בלי כח", מבהיר חתוכה, "אם הייתי השולט, היית צועק לי שחור, לא הייתי מסתכל אליך אפילו. אבל מי ששולט זה הלבנים ואם אני אקרא לאשכנזי לבן, זה לא יזיז לו״.

קטיעי: ״אם אין לך צבע, כנראה שאתה אשכנזי. רק אשכנזי יכול להרגיש ישראלי כללי. אם אתה מזרחי יש יותר סיכוי שתהיה עני, שתגדל בתחושה שהגורל שלך לא נתון בידיך, בגלל הצבע שלך״.

חתוכה: ״זו מדינה כל כך גזענית שזה גורם לכל אוכלוסיה להיות גזענית כלפי השניה. תראה את הייצוג בפרסומות ואיך זה מופנם לתודעה. אדם לבן או אשה לבנה מקבלים יחס אחר ומועדף. אולי היום זה יותר מוסווה מפעם, אבל זה יותר מעניין ברמה הממוסדת, ברמת הנגישות. המפגש האישי פחות משמעותי, כי גם הוא מושפע מהנטייה הממסדית. עושים פרסומות עם ילדים בהירים, לא שחומים. יש מחקרים שמוכיחים שבתודעה העולמית שחור נתפס כרע ולבן כטוב. יש לנו הרבה עבודה לעשות".

קטיעי: ״אחד שמשתולל בג׳יפ, בהיר בלונדיני, לא יקראו לו ערס, יקראו לו בריון. בפייסבוק רואים חבורה של מזרחים שלא עושים כלום, סתם יושבים, ישר קוראים להם ערסים. המושג הזה חי לאורך זמן, לא בהתבטאות חד פעמית וככה מקבל את המשמעות שלו. אם רוצים לקרוא לרוסי או לאשכנזי ערס אז אומרים ערס רוסי, ערס אשכנזי, לא סתם ערס. אותו דבר לגבי פריחות.

״וגם הנראטיב הפמיניסטי שונה. בפרשת חטופי תימן, רוב ההתנגשויות היו של נשים תימניות עם נשים לבנות, לא גברים. מי לקח את התינוקות? אחיות לבנות. היתה גם תפיסה מאד מקובלת שלילד עדיף לא לגדול במשפחה תימנית, שהוריו לא כשירים לגדל אותו. מה זה לא כשיר? זה עניין פוליטי: זה יכול להיות עני, מתנגד משטר, פרימיטיבי. הורים מזרחיים נתפסים כלא כשירים. ככה לימדו את האחיות ושלא יגידו לי הפמיניסטיות הלבנות שהאחיות היו קורבן של חברה פטריארכלית, שהן בעצמן קורבן. אתה מבין? תמיד תבוא מישהי שתגיד לי שאני לא מספיק פמיניסטית. תמיד יבוא אחד שיגיד שאנחנו לא מספיק מזדהים עם חלשים. אנחנו לא צריכים תו תקן של מישהו אחר. אנחנו נקבע את תו התקן שלנו״.

״המאבק המזרחי תמיד מכוון להגמוניה הלבנה", מסכם חתוכה, "פרשת חטופי תימן זה מאבק בממסד הלבן ולכן אנחנו לא מחכים שהוא יעזור לנו. אנחנו נציין את האירועים האלה כל שנה, גם בלי עזרה שלו״.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend