עובדי ארגוני הצדק החברתי: תמונת היח"צ מושלמת, המציאות קשה

עבודה בשעות ארוכות בהרבה מהגדרת המשרה, התעמרות רגשית, קיצוצי שכר – עמותות החברה האזרחית, מי שמתיימרות לייצר חברה טובה יותר, מייצרות בעיקר עובדים אומללים

איור: עובדיה בנישו

איור: עובדיה בנישו

ארגוני הצדק החברתי מחשיבים את עצמם – ונתפשים בעיניי רוב הציבור – כגופים העושים שינוי חיובי למען אזרחי המדינה. פעמים רבות ארגונים אלה ממלאים את התפקיד שאותו אמורה הייתה למלא המדינה, מגישים עתירות בשם חסרי היכולת או נאבקים למען זכויות האדם של קבוצות בחברה הישראלית.

אולם מאחורי החזות החביבה ומאור הפנים כלפי חוץ, מתגלים יחסי עבודה קשים, כמעט נצלניים, שכופים חלק מהארגונים האלה על העובדים בהם. רובם של העובדים, חשוב להזכיר, הגיעו למקומות העבודה האלה כשהם חדורים להט אידיאולוגי וכאשר "הזדהות עם מטרות הארגון" היא פעמים רבות תנאי סף לקבלה לעבודה.

"מי שחושב שנושא ההתעמרות בעבודה בארגוני החברה האזרחית אינו קיים כדאי שיחשוב שוב", מספר עומר (שם בדוי). עומר הוא יועץ ארגוני שעובד כבר יותר מעשר שנים עם עמותות שונות ופוגש את העובדים בהן. "הרבה פעמים מדובר בארגונים שהם חברתיים כלפי חוץ, אבל כלפי פנים ההתנהגות שלהם שונה. אני נתקל בארגונים שהפסיקו לשאול את השאלה 'מה מחייב אותנו כארגון חברתי? האם יש לנו ציפייה מעצמנו להיות שונים מבחינת מבנה הכוח, מקום העובד והיחס אליו?'. הם בוחרים להתעלם ממנה.

"כאשר ארגון צריך לקצץ – האם עושים זאת בשיתוף העובדים או בלעדיהם? עבדתי בארגון שיום בהיר אחד באו ואמרו 'אנחנו מקצצים עשרה אחוזים מהשכר לרוחב ומי שלא טוב לו, שיתפטר'. ציפיתי שהראייה תהיה אחרת, ולא כמו בארגונים עסקיים. שיהיה יותר שיתוף של העובדים. עוד תופעה רוחבית שאני פוגש בה היא 'תגידו תודה שאנחנו משלמים שקל מעל שכר המינימום'. צריך להבין מה שמחזיק אנשים בחברה האזרחית זה הלב והנשמה. בפועל זה הופך הרבה פעמים מקור לניצול".

באיזה אופן?

"הרבה ארגוני חברה אזרחית לא נותנים משרה מלאה, אבל יש בהם ציפייה שהעובד ישקיע בלי קשר לאחוזי המשרה שלו, ולמה שהוא מחויב לפי חוק. זה מנגנון נצלני שרבים בארגוני החברה האזרחית נתקלים בו".

ביניים: ההנהלה מקבלת גיבוי מהתורמים

"ההתעמרות מתחבאת בהרבה דברים. למשל, כשנותנים לך הרגשה שאתה גונב את הארגון אם קנית בורקסים ב-150 שקלים ובו בזמן יהיו אחרים שמותר להם. אלו בדרך כלל יהיו היותר מקורבים, יותר לבנים ופחות מהפריפריה, או אנשים שאומרים למנהלת כמה היא נהדרת ונפלאה. דבר נוסף, התערבות יתר היא מנגנון נקמה. לפעמים זה בא ממי שהוא ממוקם גבוה בהיררכיה ואתה לא מבין מאיפה זה מגיע.

"בארגוני החברה האזרחית אנשים רגילים לדבר בדקויות ולכן לא תמצאו התלהמות ובוטות. הרבה פעמים הדברים הם מתחת לפני השטח. הרבה פעמים ההחלטות הן בתחום הלגיטימי ורק בהסתכלות מעט כוללת ניתן לזהות אפליה".

גם אתה חווית התעמרות?

"אישית לא חוויתי התעמרות. הרגשתי שבכבוד שלי נזהרים יותר מאשר בכבודו של אחד שהוא ערבי או אישה או מזרחי. אני גבר אשכנזי, סרן בצה"ל, איתי לא מתעסקים. כשבודקים את מנגנוני קבלת ההחלטות רואים מי נמצא בראש הפירמידה. אלה בדרך כלל גברים אשכנזים. בוועד המנהל יהיו אמנם מזרחים וערבים אבל הם קישוטים. באחד הארגונים שעבדתי בהם באו יום אחד והחליטו חד צדדית שמשנים את מבנה ההנהלה. הראשונים שהוציאו היו מזרחי וערבי ששניהם גרים בפריפריה.

"חלק גדול מאוד מארגוני החברה האזרחית בנויים כך שכל זמן שיש גיבוי מארצות הברית, ההנהלה יכולה לעשות מה שהיא רוצה. הכסף מגיע מחו"ל ויש להם גיבוי מהתורמים ואז לך ותעשה סלטות באוויר".

והתחושה של עומר, כך נראה, עומדת במבחן המציאות. "החברה האזרחית היא העתק של הפירמידה החברתית. כחלק ממיעוט, לא הרגשתי שיש לי שם מרחב שמאפשר. הייתי עסוק בחישובי יתר: אם אגיד ככה וככה מה הם יחשבו". את הדברים אומר חוסיין (30) שעבד בשתי עמותות שונות במשך 7 שנים. "נכנסתי עם תקוות גדולות לחברה האזרחית, אבל בסופו של דבר יצאתי בתחושה שמדובר בבלון ריק. עדיף לי לעבוד במגזר העסקי. שם יש יחס יותר מקצועי".

מה הייתה התחושה שלך במקומות העבודה בחברה האזרחית?

"סף הדרישות היה גבוה, כל ישיבה היו מזכירים כמה אני לא טוב, תחושה שמחפשים אותך על דברים קטנים. לא משנה כמה עבדתי, התגובה הייתה שזה לא מספיק טוב. הייתה תחושה שכל רגע עומדים להעיף מישהו".

אולי באמת הייתה בעיה עם המקצועיות שלך?

"התחושות האלו לא היו רק שלי. עבדתי עם חמישה אנשים נוספים ולכולם היה טעם רע בפה. כולם חוו ניסיונות להקטין אותם, להוציא אותם כמי שלא מבינים דבר. בנוסף הדרישה לכמות העבודה לא חפפה את התגמול ואת אחוזי המשרה. זה היה כך לא רק כלפי".

ערבי מחמד

"מה שליווה אותי הייתה הידיעה שאין לי חסכונות ושאני חייב להרוויח", הוא מספר. "השיקולים שלי היו לעבוד ולנסות להתקדם. צריך להבין שבחברה האזרחית במיוחד, אף אחד לא רוצה להצטייר כטראבל מייקר כי יש תחושה שזה עולם קטן".

בסופו של דבר חוסיין פוטר ממקום עבודתו והמשיך לחפש עבודה. את מכתב ההמלצה שהובטח לו  הוא קיבל רק כעבור כמה חודשים. לבסוף מצא עבודה בארגון בינלאומי גדול בהיקף של חצי משרה.

"ההרגשה שלי הייתה שהם צריכים ערבים כי התיקצוב מגיע מלונדון והם אמורים להעסיק אחוז מסוים של ערבים", הוא מספר. "הרגשתי שם כמו באוקיינוס: לא ידעתי לאן אני שט. ציפו ממני לתוצרים אבל לא נתנו לי שום כלים, שום הדרכה ולא היה ברור לי מה אני צריך לעשות. מעין חוסר ודאות לגבי מה רוצים ממך. בשלב מסוים הבנתי שהם לא רוצים כלום. פשוט שאני אשב שם ואעשה קולות של עסוק.

"הייתה תקופה שהייתי עובד על הדו"ח החודשי כבר מהיום הראשון כדי לשחק אותה עסוק. תחושה של החפצה. בגיוסי התרומות התמונה שלי הייתה מככבת לצורך יחסי ציבור, אבל בכל פעם שהעזתי להתבטא היו מבטלים את דבריי. הכפיפו אותי לאנשים לא מקצועיים והתייחסו אלי כאל ילד מפגר".

למה לא פנית למישהו בהנהלה?

"כל הזמן אמרו לי שאי הוודאות היא זמנית ושאחכה כי עוד מעט דברים ישתנו. בנוסף, הוועד מנהל שאמור להיות משקיף ידע כל הזמן מה קורה אבל בחר להתעלם".

ניסית ליזום דברים?

"בניתי אסטרטגיה לתוכנית מסוימת שהייתה קשורה לעולם הערבי. על המנהלת העיק שאני שולח מיילים בשפה הערבית כי היא לא מבינה את השפה. כל ההתכתבויות וההתנהלות היו צריכות להיות באנגלית, ובשבילי זה היה לשבור את השיניים. לא באמת נתנו לי להיות שותף. כל דרישה לתקציב התקבלה בביטול. אני זוכר שיזמתי כנס בנושא מסוים, ואף אחד מהארגון לא טרח להגיע מחוסר עניין".

כעבור 4 שנים חוסיין פוטר. "אם הייתי יושב ושותק הייתי עדיין שם, אבל לא יכולתי לסבול את המצב. יחסי הכוחות עוצבו ככה שלא משנה איפה אני עומד, תמיד יש מי שעוקף אותי. דעתם של אנשים שרק הגיעו נחשבה חשובה יותר משלי, כולל כאלו שלא היה להם מושג מקצועי".

איור: רון לוין
"חטפתי צעקות. זה היה מצמית" איור: רון לוין

התייאשת מהחברה האזרחית?

"לעבודה בחברה האזרחית היהודית יש מחיר בחברה הפלסטינית. הייתי נתון כל הזמן לביקורת מבית שמשתמשים בי. יצא שאני לא טוב לאלה ולא טוב לאלה. הציפייה שלי מהמקומות האלה הייתה שהם יהיו יותר רגישים. בסופו של דבר הם מאוד אשכנזים-לבנים ואין ייצוג של מזרחים או רוסים. מעין חבר מביא חבר".

ש' בת 40 היא אם חד הורית לשלושה ילדים. לפני שנתיים התקבלה לעבודה בארגון חברה אזרחית כסמנכ"לית. "הזדהיתי מאוד עם ערכי הארגון ועם המטרות שלו", היא מספרת. "הרגשתי שממש מצאתי את מקומי ושאין מקום שיותר מתאים לי מבחינת השקפת העולם. לא תיארתי לעצמי שתוך שנה אמצא את עצמי בחוץ ועם תחושת השפלה".

סמנכ"לית זה תפקיד בכיר. על ידי מי הושפלת?

"הייתי סמנכ"לית רק על הנייר. בפועל הושפלתי הן על ידי המנהל והן על ידי חלק מהכפיפים שלי שלחשו על אוזנו והוא יישר איתם קו. הגעתי עם רזומה מאוד עשיר. כשנכנסתי לתפקיד, המנהל הציג אותי בגאווה מול הצוות המנהל והקרן התומכת בארצות הברית. בפועל, עד מהרה נראה היה שהכישורים והידע שלי איימו עליו. בנוסף, הוא ערך שינוי בחלוקת התפקידים והסמכויות והעביר אליי תחום אחריות שהיה עד אז בידי אחד העובדים, מתוך רצון ליצור בו שינוי. הסמנכ"ל שהחלפתי נשאר בארגון בתפקיד אחר והמשיך להוות גורם רב השפעה בו גם בלי סמכויות פורמליות.

"התחושה הייתה שקיבלו אותי לארגון אבל עשו הכול כדי להצר את צעדיי ולא לתת לי לפעול. לא שיתפו אותי בנושאים כלל ארגוניים ואפילו בתחומים שהייתי אחראית עליהם גיליתי שאחרים עוסקים בהם מבלי ליידע או אפילו להתייעץ איתי. לא תמיד ידעתי מה באמת קורה. היו ישיבות חשובות שבכלל לא הוזמנתי אליהם. הייתי קובעת איתו פגישות, מזמינה אנשי מקצוע והוא לא היה מגיע. כשניסיתי להתקשר ולבדוק מדוע לא הגיע הוא היה מסנן אותי".

אז במה עסקת?

"לאט לאט כבר לא היה לי במה לעסוק. בסופו של דבר הפכתי להיות מנהלת התחזוקה. הוא שוב ושוב היה בא אלי בטענות שהמזגן לא עובד כמו שצריך, שאין מספיק כיסאות, שצריך לזמין לוחות, לכבס את הווילונות ולהזמין כיבוד. המזכירה עבדה בחצי משרה וטענה שהיא אמורה להתעסק רק בחשבונות. הוא הפך אותי לאחראית מנהלה".

שוחחת אתו על הדברים?

"היו לנו פגישות והוא כל הזמן אמר שאני צריכה להתאים את עצמי ושהוא יודע שיש בעיה של חלוקת סמכויות, אבל חשוב לו לשמור את האנשים בארגון ושהוא חושש להפסיד אותם. חששתי להציב תנאים כי אני מפרנסת יחידה. הלכתי והסתגרתי. הייתי מגיעה למשרד ולא היה לי מה לעשות. התחבאתי מאחורי מסך המחשב. תסכול אדיר. הרגשתי שאין לי מילה בארגון.

"פעמיים הייתי בסיטואציה שצרחו עלי. פעם אחת כפיפה שלי שהתקשרה וצרחה כי לא מצא חן בעיניה משהו שעשיתי בתחום שפעם היו לה בו סמכויות. ובפעם השנייה באמצע המסדרון חטפתי צעקות ממי שבעבר היה סמנכ"ל.  זה היה לאוזני הכפיפים שלי. זה היה מצמית. עניתי לו אבל אח"כ הלכתי לשירותים ובכיתי".

סיפרת למנהל?

"סיפרתי לו על שני המקרים אבל הוא מסמס את זה ולא נתן לזה בכלל מקום".

סיפורה של ש' הסתיים בפיטורים. המנהל מצא שהיא לא משתלבת בארגון וזימן אותה לשימוע. "באותו זמן רציתי רק להסתלק משם ושתהיה לי הזכות לקבל דמי אבטלה. הייתי עסוקה בהישרדות ולא חשבתי בכלל על העוול שנגרם לי. רק בדיעבד הבנתי שפשוט התעמרו בי וגם פגעו בשמי הטוב".

 

החוק שימנע התעמרות בעבודה

פרופ' אורית קמיר היא מנסחת הצעת החוק נגד התעמרות בעבודה שעברה בקריאה טרומית בקיץ 2015 אך לא קודמה מאז. בהצעת החוק מפורטת רשימה פתוחה של שבע התנהגויות המדגימות אילו סוגים של התנהגויות יכולים להיחשב התעמרות אסורה.

"אבן הבוחן היא האם נזקה של ההתנהגות עלה כדי פגיעה בכבודו הסגולי של אדם או פגיעה חמורה בכבוד-המחיה שלו", מסבירה קמיר. "אם ההתנהגות לא הובילה לפגיעה כזו לא ניתן להחיל עליה את החוק. כך למשל אם הרמת קול חוזרת ונשנית אינה נעימה לעובד אך אינה שוללת את ערכו האנושי ואינה מונעת ממנו את האפשרות להתרכז או להרגיש בנוח במקום העבודה, ייתכן שהיא אינה עולה כדי פגיעה בערך המוגן של כבוד האדם. כך גם לגבי פגיעה בפרטיותו של עובד, למשל על ידי הטיית אוזן קשבת לשיחות טלפון פרטיות שלו או הצצה חוזרת ונשנית מעבר לכתפו על מסך המחשב שלו: פגיעה עמוקה ומתמשכת בפרטיותו של אדם עלולה לפגוע בכבודו הסגולי או לפגוע פגיעה חמורה בכבוד-מחייתו; אך ייתכן שפגיעה קלה בפרטיות תהווה רק מטרד מעצבן, ולא פגיעה משמעותית המצדיקה התערבות משפטית".

פרופ' אורית קמיר
דמיון רב להטרדה מינית במקום העבודה. פרופ' אורית קמיר

מהם כללי היסוד להתנהגות מתעמרת?

"ישנם שני כללי יסוד. כדי להיחשב כהתעמרות בעבודה על ההתנהגות להיות חוזרת ונשנית בכמה אירועים נפרדים וכן כזו שיש בה כדי ליצור עבור האדם סביבה עוינת במסגרת עבודה".

במאמר העומד להתפרסם בקרוב בכתב העת "משפט ועסקים" טוענת קמיר שמערכת בתי הדין לעבודה אינה זקוקה לחקיקת חוק למניעת התעמרות בעבודה, ויכולה לטפל בתופעה בכלים העומדים לרשותה. "מלכתחילה היה טוב אילו מילאה הכנסת את תפקידה וחוקקה את החוק, אך בדיעבד, מאחר שהכנסת גררה את רגליה, הרימו בתי הדין האזוריים לעבודה את הנטל והוכיחו כי ביכולתם לעמוד במשימה הנחוצה. דוגמה לכך היא פסק הדין בעניינו של מני נפתלי".

קמיר, צריך להזכיר, היא ממנסחות החוק למניעת הטרדה מינית. היא עומדת על הדמיון בין תופעת ההתעמרות בעבודה לבין תופעת ההטרדה המינית כשתי תופעות הפוגעת בכבוד האדם וראויות להגנה משפטית שיטתית. "אנשים לא צריכים לחכות לחוק. יש כאן פוטנציאל למהפכה, וצריך לדחוף כדי שהיא תתממש. ככל שאנשים יתבעו ויזכו כך ההתנהגות הזו תוכר כאסורה משפטית".

תגובות

|

Send this to a friend