פה קבור המוח

חוקר מוח כושל יוצא לחקור את תעלומת מותו של סטנדאפיסט שאף אחד לא זוכר

בדרך לדוקטורט נתקעתי, ניסיתי להתקבל לאוניברסיטאות שלא קיבלו אותי, והייתי מיואש מאד. עבודת המאסטר שלי עסקה בזיכרונות ילדות אצל קופי מקוק. הניסויים שלי איתם היו הומניים, חשוב לציין, לא פתחתי לאף אחד את הראש ולא הזרקתי להם כלום. ניסיתי פשוט להבין בכל מיני דרכים אם הם זוכרים משהו מהילדות שלהם. צילמתי אותם כשהיו קטנים, אחרי זה חיכיתי כמה שנים, בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן, ואז הראיתי להם את התמונות שלהם מהילדות ובדקתי אם הם מגלים עניין.

ההגדרה שלי ל-"עניין"  אולי לא הייתה כל כך מדויקת ולכן גם התקשיתי לשכנע שיש פה תגלית. התגלית אגב הייתה שקופי המקוק לא זוכרים כמעט כלום מהילדות שלהם. בזה אנחנו די שונים מהם. לפחות חלקנו. העברתי כמה חודשים על הספה ובכל מיני עבודות קטנות, כתיבת דו"חות לאיזה גוף שניסה לשכנע משרדי ממשלה לתמוך במיון זבל לפי מפתח אחר לגמרי ממה שמקובל, משהו שקשור לצבע של הזבל במקום סוג הזבל.

הם טענו שמיון לפי צבע הזבל הוא הרבה יותר קל ומשיג תוצאה לא רעה ביחס למאמץ הקטן שכרוך בו, בניגוד למיון הרגיל של זבל לפי סוג, שהוא מעצבן וגם לא יעיל. אפילו מבקר המדינה הסכים איתם אבל זה לא עזר. הם רק כתבו עוד ועוד דו"חות, כלומר אני כתבתי להם, והגישו אותם למשרדי ממשלה. לא ברור לי מי מימן את כל זה אבל גם לא אכפת לי. ואמא שלי הייתה מאוכזבת.

מצבי השתנה מן הקצה אל הקצה בערב אחד, ערב רגיל לגמרי, שכל מה שקרה בו זה שראיתי ספיישל של ג'רי סיינפלד בנטפליקס, משהו שקראו לו "ג'רי בתוך סיינפלד" או אולי ההיפך. כמעט נרדמתי אבל בכל זאת החזקתי את העיניים חצי פתוחות, ובחמש דקות האחרונות סיינפלד פתאום נכנס לאיזה סיפור שפשוט לא האמנתי שאני שומע. הוא לא היה מצחיק במיוחד ואפילו לא סופר באיזה כשרון יוצא דופן אבל מה שכן היה בו זה שני דברים שנלקחו ממש כאילו מתוך החיים שלי, בצורה כל כך אישית ומפתיעה עד שלכמה שניות היה נדמה לי שסיינפלד פשוט פונה אליי, ישירות אליי, דרך המסך.

שני הדברים היו: מוח, ואלמנה אחת בשם לואיז פיקרמן. מוח כי אני חוקר מוח, או חוקר מוח וואנאבי אבל זה לא משנה, ולואיז פיקרמן, שכמו גם בעלה המנוח, מרטי פיקרמן, הייתה קרובה מאוד מאוד רחוקה שלי. בת משפחה. בזה הייתי בטוח. מרטי פיקרמן עצמו היה קומיקאי. לא מישהו ידוע. הביוגרפיה שלו הייתה צנועה מאוד, הוא היה מהדור של מל ברוקס ודון ריקלס, וכמותם בנה את עצמו באתרי הנופש של הרי הקטסקיל, קצת לאס וגאס, ניו יורק, הופעות פה ושם בטלוויזיה, גיחה או שתיים לקולנוע. אלא שבניגוד למל ברוקס ודון ריקלס הוא מת בלי להשאיר שום זכר.

איור: עפרה אייל

איור: עפרה אייל

במשפחה שלי ידענו כל הזמן שיש לסבתא מצד אמא בן-דוד שלישי או רביעי שהוא בדרן לא בדיוק מצליח באמריקה. זה כל מה שידענו, אבל זה הספיק בשביל שכל פעם שמישהו מהצד של אמא היה מנסה נאמר להצחיק את הקהל בלי הצלחה באיזה נאום בר מצווה, היה מישהו אחר מסתובב אחורה ואומר "ממש מרטי פיקרמן" וכולם, כלומר המבוגרים, היו מתגלגלים מצחוק. הדבר המהותי היחיד שכן ידענו על מרטי פיקרמן, מעבר לזה שהוא היה קומיקאי סוג ז', זה שהוא הקדים את זמנו בכך שעסק ב"דברים הקטנים של החיים", כלומר בכלום, וזה גם כנראה מה שהכשיל אותו כי זה לא ממש עניין את הקהל בשנות החמישים והשישים ואפילו לא השבעים.

הוא עשה את זה הרבה לפני שהכלום הזה הפך להיות הלחם והחמאה של הסטנד אפ האמריקאי. הוא דיבר על מכסים של בקבוקי חרדל ועל גרביים, ולכן גם היה לו תפקיד כלשהו בהצלחה של ג'רי סיינפלד. סיינפלד אפילו הזכיר אותו פעם בתור השראה באיזה ראיון בעיתון נידח, משהו של יהודים באמריקה, שהתגלגל לידיים של אמא שלי והיא גזרה את הקטע והצמידה אותו אל המקרר. מרטי פיקרמן היה אגדה.

העניין עם המוח בסיפור שלו היה מוזר מאד ונגע לאיזו נקודה שסיינפלד ניסה להעביר בקשר למוות, נושא שהוא אף פעם לא הרגיש נוח להתעסק אתו, אבל עכשיו כשהשנים חולפות והוא לא נהיה יותר צעיר ובריא, למרות שעשיר כן, הגיע הזמן להתמודד גם עם זה, ועל הבמה, שהיא המקום שבו הוא מתמודד עם דברים. ובשביל להראות כמה קשה לו בתור סטדנאפיסט להתעסק עם המוות הוא הביא את הסיפור של המוח של מרטי פיקרמן.

אני די בטוח שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הזכיר את השם מרטי פיקרמן על במה. הוא סיפר איך מרטי פיקרמן פחד נורא מהמוות כי לא משנה מה קורה אחרי המוות ואם יש בכלל משהו אחרי המוות, מה שבטוח זה שאין את כל הדברים הקטנים האלה שאפשר להתעסק איתם, אפרסקים ומטריות וכל מה שמילא את חייהם של קומיקאים כמו מרטי פיקרמן וג'רי סיינפלד.

יום אחד, ככה סיפר סיינפלד, הוא מצא את עצמו במקרה בלונג איילנד, לא רחוק ממאסאפקווה, והוא נזכר שמרטי פיקרמן גר שם עד שמת, איזה 50 שנה. הוא שאל את עצמו אם אשתו של מרטי, לואיז, נמצאת בבית, ולכן נסע לבית שלהם בפורש קררה שלו, ודפק בדלת. לואיז פתחה לו. הם דיברו קצת על מרטי והסתכלו על תמונות שלו והתגעגעו לזמנים הטובים, כשמרטי עוד היה מופיע לפעמים ב"אימפרוב" וג'רי היה בא לראות אותו, ואז היא סיפרה לסיינפלד את הדבר המדהים הבא: מרטי ביקש שיקברו אותו בלי המוח.

הוא רצה שאת המוח שלו ישימו בצנצנת על המדף במטבח של הבית שלו כדי שהוא יוכל לעמוד ליד הצנצנות של הריבה, להרגיש מתי פותחים וסוגרים את המגירות ולשמוע משחקים של היאנקיז ברדיו. גם אם זה לא באמת יעבוד, הוא האמין שככה הוא לפחות לא ייאלץ להיפרד מכל הדברים הקטנים האלה של החיים שבנו לו את הקריירה (שהייתה די עלובה כמו שידעתי אני אבל סיינפלד לא הזכיר את זה כמובן).

לואיז פיקרמן, המשיך סיינפלד, לקחה אותו למטבח ובאמת הייתה שם צנצנת גדולה עם מוח. סיינפלד עמד כמה זמן מול הצנצנת ועשה את עצמו מקשקש, בעיקר כדי לשמח את לואיז, שאל את הצנצנת "מה נשמע מרטי, איך בצד השני?" ואחרי זה נפרד מלואיז וחזר לאוטו.

היה לו איזה פאנץ' שסגר את הסיפור הזה, משהו שקשור אולי לרוחב של המדף שהחזיק את הצנצנת עם המוח והאם לואיז היתה צריכה להזמין מדף מיוחד אחרי שמדדה את הגודל של המוח של בעלה, או אולי משהו שקשור למכסה של הצנצנת שבתוכה היה המוח, והאם לואיז פותחת אותה לפעמים ומחליפה את הפורמלין, ואיפה בדיוק קונים פורמלין בשביל להחזיק מוח, מה אומרים למוכר בחנות, ומה קורה למוח אם הצנצנת נופלת על הרצפה, איך בדיוק אוספים אותו, עם היד או עם מגבת נייר, אבל הייתי כל כך המום מהסיפור שאני באמת לא זוכר איך הוא נסגר.

הסיפור נשמע אמתי, כלומר לא משהו שסיינפלד היה לגמרי ממציא מהראש. זה לא הסגנון שלו וגם לא סביר שהוא ימציא דבר כזה על איש קיים. שני אנשים בעצם. מצד שני, היה בזה משהו כל כך לא מציאותי, כל כך לא שפוי, סיפור על המוח של מרטי פיקרמן בספיישל של ג'רי סיינפלד בנטפליקס, שהייתי חייב לדבר מיד על העניין הזה עם כל מי שיכולתי מהמשפחה שלי. רובם קיבלו את זה בקלות, צחקו קצת, אחיות, אחים ובני דודים, אבל אמא שלי הזדעזעה עד עמקי נפשה.

בעבר עמדה בקשר רופף עם לואיז פיקרמן, אפילו דיברה איתה פעם או פעמיים בטלפון שלושים שנה קודם. בו במקום החליטה להתקשר אליה שוב, לברר אם הסיפור המחריד הזה נכון, ואם כן, אז להזדעזע עוד יותר ואולי גם לדבר עם הבת של לואיז פיקרמן שגם איתה הייתה באיזשהו קשר של מכתבים בעבר, היא גרה באטלנטה והתחתנה עם איזה מנהל מחלקה בקוקה קולה, ואולי יהיה אפשר לשכנע אותה להוציא את הצנצנת עם המוח מהבית או את לואיז מהבית או את המוח מהצנצנת ולקבור אותו.

השיחה עם לואיז אישרה סופית לאמא שלי את כל מה שחשדה בו שמתקיים אצל אמנים, בדרנים ושחקנים. שאין על מי לסמוך, ג'רי סיינפלד שקרן, ומרטי פיקרמן הוא משוגע ומנוול. לואיז יצאה נורמלית באופן יחסי, אולי כי מעולם לא דרכה על במה, ואולי כי בשיחה הזאת היא שיחקה בתפקיד המספרת. לדבריה, מרטי בכלל לא ביקש להיקבר בלי מוח. הכול המצאה. המוח שבמטבחה היה אמנם מוחו, אבל לשם הוא הגיע בדרך נס כמעט.

מה שכן ביקש מרטי בצוואתו, בקשה שהכתה את לואיז בתדהמה כי לא ידעה כלל על כוונתו לדרוש זאת, לא ידעה שיש לו מין צוואה "סודית", שונה ממה שהיא עצמה חשבה שהיא צוואתו-צוואתם, מה שכן ביקש, ובדיוק את זה, הוא לתרום את גופתו למדע. ולא סתם למדע, אלא למכון וייצמן. אף פעם לא ביקר במכון וייצמן, בישראל בכלל ביקר רק פעם אחת וגם את זה עשה במסגרת צילומי הסרט אקסודוס שבו גילם איזה מלח, אבל שמע הרבה על המכון והחליט, כאתאיסט גמור, שזה המקום בשבילו.

לצד גופתו, ביקש לתרום למכון גם סכום נאה, שמקורו בחשבון בנק שהוסתר כל השנים מאשתו, ואיתו הוקדש גם סכום פתוח, לפי הנדרש, לטיפול בהוצאות הטסת הגופה אל המכון. כל זה טלטל, כאמור, את עולמה של לואיז וגם ציער אותה, כי היא ייחלה לטקס קבורה בבית הקברות היהודי של מאסאפקווה ולחיי אַלְמַנוּת שקטים.

אבל לא הייתה ברירה. עורך הדין שטיפל בעניין פנה למכון וייצמן, ותיווך איכשהו בינם לבין לואיז ולרב ג'ושוע זינגר, שסייע לצדה ועזר לה לצמצם את ייסוריה. הם הגיעו לאיזו פשרה, לפיה יסתפק המכון במוחו של מרטי, ואת שאר הגוף יקברו, כפי שרצתה לואיז. גם ככה רק עם המוח היה למכון, כך לדבריו, מה לעשות. שאר הגוף לא ענין אותו. המוח שוגר לרחובות ומרטי – חוץ מהמוח – נקבר.

אבל זה לא נגמר כאן, כידוע. לואיז שבה לחייה, חיים שקטים במאסאפקווה, עד שכעבור שלוש שנים הצטרף אחד מנכדיה למשלחת של "תגלית" ובא לישראל. במסגרת הביקור החליט הנכד, ללא התראה מוקדמת ומבלי לספר לאיש מבני משפחתו, להגיע למכון וייצמן ולדרוש בשלום המוח של סבא. משפחת פיקרמן האמריקאית, ובתוכה גם הנכד, הייתה בטוחה עד אז שהמוח משמש את הישראלים לאיזה מחקר חשוב על הגניוס היהודי או עניין דומה אחר.

את הנכד קיבלו במכון באי רצון בולט. מרחו אותו איכשהו, הוא נפגע מחוסר הנימוס, מחוסר הכרת התודה – אף אחד גם לא ידע להגיד לו מה עשו בכספי התרומה – ייבשו אותו בכל מיני מסדרונות, ביקשו ממנו למלא טפסים, ובהתקף צדקנות של אמריקאי צעיר החליט הבחור להעמיד את המכון הזה במקומו, וייצמן או לא וייצמן.

הוא דרש שיביאו לו מידית את המוח של סבא שלו, כדי שיוכל להשיב אותו לסבתא. "המוח הזה שייך למשפחת פיקרמן! זה מוח של קומיקאי גאון! אחד הגדולים בכל הזמנים!", הוא צעק שם, כנראה, "המכון העלוב שלכם לא ראוי למוח הזה!". מי שאירח אותו מטעם מכון וייצמן נבהל מאד. הנער – שהיה כבר בן 19 – איים בתביעת ענק, 30 מיליארד דולר, ולכן מיהרו ומצאו לו בתוך כמה שעות את המוח המבוקש, ארזו לו אותו בצנצנת, הוסיפו מכתב תודה ללואיז פיקרמן ופאזל של מולקולה כלשהי, מרצ'נדייז של המכון, ונפרדו ממנו כמו מאיש חשוב מאוד.

לואיז הופתעה מהמתנה שהביא לה הנכד מישראל. בהחלט לא ציפתה לכך. כשקרעה את אריזת הנייר וגילתה את הצנצנת, דמעות עמדו בעיניה. התכנון היה אמנם לקבור את המוח, לצד מרטי או במקום אחר, אבל היה איזה משהו שנגה ממנה, מן הצנצנת, איזו אנרגיה שלא הכירה, איכות שאף פעם לא חשה בה. אהבה אולי. בקרבתו של מרטי ידעה תמיד רק בדידות. תמיד חיפש חומרים לבדיחות שלו, גם כשאכלו יחד ארוחת ערב או עשו מה שעשו. והנה, המוות שינה אותו.

היא הרגישה שלווה, רכות. כעבור יומיים שבהם בילתה בקרבת הצנצנת, החליטה להשאיר אותה בבית. וג'רי סיינפלד? הוא אכן ביקר אצלה, שמע הכול, קשקש קצת עם המוח וגם ביקש רשות לספר עליו בהופעה. היא חתמה לו על טופס שחרור שמאפשר לו להגיד כל מה שירצה. אין לה טענות.

את כל זה סיפרה לואיז לאמא שלי בשיחת טלפון טרנס אטלנטית, ובסופה הכתיבה לה את כתובת האימייל של בתה שבאטלנטה, כדי שתוכל לחדש את הקשר גם איתה. אני, כמובן, הייתי עוד יותר נרעש מאשר קודם. את המחלקה לנוירוביולוגיה במכון וייצמן הכרתי היטב. לא מכבר הם לא קיבלו אותי למסלול הדוקטורט אצלם. מה עשו שם עם המוח של מרטי פיקרמן, כל אותם שלוש שנים? בידיו של מי בדיוק נפל? לא נרדמתי בלילות.

אם היה לי משהו בחיים, משהו מלבד אותם דו"חות עלובים בעניין מחזור זבל ותשובות בנושא הדוקטורט שלי שלא ציפיתי כבר לקבל, אם היה לי משהו, כל דבר, הייתי שוקע בו במקום בבוץ שהשאיר אחריו המוח של מרטי פיקרמן. אבל לא היה לי. ידעתי שפנייה ישירה אל מכון וייצמן, לאחר שדחו את מועמדותי לדוקטורט, תעורר שאלות. אצטייר כתמהוני, או גרוע מכך, אבל לא היה בי הכוח לעצור. מן הסיפור של לואיז פיקרמן אי אפשר היה להסיק יותר מדיי.

יכולתי אמנם ליצור קשר עם הנכד שלה, אבל הוא נשמע, מתיאור הדברים, כמו טיפוס בעייתי. היה מוטל עליי לברר את העניין בעצמי. רחרחתי קצת אצל קולגות, שאלתי מה ששאלתי, ובסופו של דבר היפנו אותי אל מי שאמור היה, כנראה, לטפל בתרומה של מוח, אם הגיע כזו אי פעם אל מכון וייצמן. לא הופתעתי כשגיליתי ששוב מהתל בי המזל, קורץ לי או מעווה את פניו: היה זה בדיוק אותו האיש שראיין אותי שם, חודש קודם. פרופסור ע'. "נפגשנו לא מזמן", אמרתי לו בטלפון, "אבל אני פונה אליך עכשיו בעניין אחר. נושא משפחתי שמעסיק אותי. המוח של מרטי פיקרמן".

האיש כאילו צלל למטה מן הקו. אפילו נשימותיו פסקו. חזרתי על השם: מרטי פיקרמן. המוח של מרטי פיקרמן. הפרופסור לחץ אולי על כפתור המיוט, כי השקט מן הצד השני היה מצמית. "הלו?", קראתי אל תוך השפופרת, "אתה שם, פרופסור?". "מה אתה רוצה ממני?", הוא צץ מן הדממה. קולו היה אחר. "אני רוצה רק לדעת מה עשיתם עם המוח של מרטי פיקרמן", אמרתי. "אי אפשר", הוא אמר. "מה אני צריך לעשות כדי שתגיד לי?", שאלתי. הוא שתק זמן מה. "זה לא בידיי", אמר. שתקנו יחד כמה שניות. השיחה התנתקה.

כשפנה אליי סגנו של פרופסור ע', דוקטור ס', ידעתי מיד מה הוא מבקש לומר לי, גם אם לא את הפרטים, כמובן. קבענו בקומה מינוס שתיים בחניון של איזה קניון, לא רחוק ממכון וייצמן. מצאתי את ס' עומד ליד ארון חשמל, מצחו נוטף זיעה ומשקפי שמש גדולים מכסים את עיניו. הוא חיכה לי כבר כמה זמן, אבל אני איחרתי, אולי מתוך אינסטינקט. לא לחצנו ידיים. "שמעתי שאתה שואל שאלות", הוא אמר. "כן", אמרתי. "מה אתה רוצה לדעת?", הוא שאל. "אתה התקשרת אליי", אמרתי לו, "תספר לי אתה". "אני צריך קודם לדעת מה האינטרס שלך בזה". "האינטרס שלי?", אמרתי, קצת כדי למשוך זמן.

כל הדרך לשם חשבתי עליו, על האינטרס, אבל עוד לא הייתי בטוח בו לגמרי. לא ידעתי אם הוא באמת שלי, או של מישהו אחר. "אני רוצה להיות דוקטורנט אצלכם", אמרתי לבסוף. "אם תפוצץ את זה בעצמך אתה לא תוכל להיות דוקטורנט אצלנו", הוא אמר, "גם אם אני בעצמי אקבל אותך אחרי שאני אחליף את ע'. אתה תהיה דגל שחור שם. שתבין, לדבר הזה יהיו השלכות. זה לא רק ע' יעוף. עוד אנשים יעופו. ובעוד מקומות. אתה תהיה שרוף בוויצמן, פור לייף. צריך מישהו אחר, צריך שזה יבוא ממקום אחר".

"אז מה נעשה?", שאלתי. "קודם כל, טוב שהבנתי מה האינטרס", הוא אמר. "נמצא כבר דרך. עכשיו אפשר לדבר". הוא הכניס משהו לפה, מסטיק או איזו גלולה, ואז החל לתאר באוזניי בשקט, בצורה קרה מאוד, מדעית כמעט, את השתלשלות העניינים.

שום מוח לא נשלח לשום מקום. מכון וייצמן לא מקבל לא גופות ולא מוחות, בטח לא מחו"ל, בטח שלא מתרומות. עורך הדין של הפיקרמנים יצר עם המכון קשר אחרי שהצוואה נפתחה, והבין מהר מאוד את התמונה. התרומה תתקבל, הכול בסדר, הם רצו אותה, זה הרבה מאד כסף, אבל עם הגופה לא היה מה לעשות. ולמרות זאת, אישר המכון שיקבל את המוח. זה היה התנאי מטעם עורך הדין לקבלת התרומה.

מה שקרה מאחורי הקלעים – ופה הודה ס' בפניי שהוא רק מנחש, אבל הוא משוכנע בוודאות גמורה שזה מה שהיה – הוא שעורך הדין של הפיקרמנים לקח לעצמו את הסכום שהקציב המנוח למימון הוצאות הטסת הגופה. הטסת גופה למחקר זה עסק יקר, והמנוח לא ציין סכום ספציפי. גם אם מדובר רק במוח, ועוד מוח שצריך לשמור עליו טוב, יש כאן הוצאה שיכולה להגיע לאלפים רבים של דולרים. ניתן פה למעשה צ'ק פתוח שעורך הדין של הפיקרמנים מילא בעצמו, עבור עצמו, באישור שבשתיקה מטעם המכון, בלי ששום איבר מאיבריו של מרטי פיקרמן עלה אי פעם על מטוס.

מכון וייצמן היה מרוצה מן התרומה, פרופסור ע' קיבל דחיפה פיננסית יפה לכמה עניינים במחלקה, עורך הדין היה שמח בחלקו, עשו אולי איזה ניתוח דמה בפיקוחו, לואיז לא חשדה בכלום, המשפחה הייתה רגועה, ואפילו הרב ג'ושוע זינגר חשב שעשה פה מצווה גדולה בכך שפישר בין הצדדים. הבעיה הייתה הנכד שהגיע פתאום לרחובות ורצה את המוח בחזרה. כי לא היה מוח. המוח היה קבור באדמה בתוך הגולגולת של מרטי פיקרמן. או אולי במקום אחר. צריך לשאול את העורך דין. מי יודע.

פרופסור ע', שהיה צריך לטפל בדבר הזה בזמן אמת, הבין את חומרת העניין. הסכנה באיומי התביעה של הנכד לא הייתה סכומי הכסף המופרכים שהבחור זרק לאוויר, אלא עצם ההליך המשפטי, שהיה עשוי לחשוף את ערוות המכון, ובמיוחד את זו של פרופסור ע', שחתם ואישר שקיבל מוח שמעולם לא קיבל ולא היה עתיד לקבל. הוא היה חייב לפתור בו במקום את משבר הנכד, ולשם כך שילם מקופת המכון, תוך שימוש בקשריו הענפים, והשיג באופן בלתי חוקי, את זאת יש להדגיש, בלתי חוקי ובלתי תקין, ובניגוד לכל נוהל, מוח טרי של אישה בת 55 שנפטרה ערב קודם ותרמה את גופתה למדע: מהנדסת מעליות, ילידת אוקראינה. זה המוח שניתן לנכד בתוך צנצנת והוא זה שהובא לסבתו ואיתו קשקש ג'רי סיינפלד במטבח ביתה של לואיז פקרמן.

בדרך הביתה כבר ידעתי בדיוק מה יהיה כתוב באימייל האנונימי שאשלח לבתה של לואיז פיקרמן. שתי ההמיספרות של מוחי עבדו במתואם, חישבו ותיאמו. הכול תקתק, הכול עבד. ראיתי קדימה אל תוך העתיד, את המהומה שמעוררת לואיז, את ההלם במשפחת פיקרמן, את החקירה הנפתחת במאסאפקווה, לונג איילנד, את עורך הדין הנעצר, את פרופסור ע' המפוטר, את דוקטור ס' שמחליף אותו בתפקידו ומיד כותב לי במו מקלדתו את מכתב ההתקבלות, אותי עצמי נכנס בדלת הראשית ואז עולה ועולה במדרגות, בלי עוד דו"חות על זבל, קופי המקוק שלי, יקיריי, לצדי, ואיתם גם אמי, מאושרת כפי שלא הייתה מימיה. כל כך רצתה לראות אותי שם.

תגובות

|

Send this to a friend