בניגוד להצהרות הממשלה, מבצע גירוש הפליטים לא נועד לפתור את בעיותיה של דרום תל-אביב: מטרתו היא להמנע מפתרונן. הגירוש הוא מבצע ראווה המכוון לטשטש את העובדה שמדיניותה הניאו-ליברלית של הממשלה היא זו שמחריפה את הבעיות החברתיות הקשות של הישראלים תושבי דרום תל אביב, שלא ניתן לפתור אותן אלא באמצעות מדיניות מנוגדת, סוציאל-דמוקרטית, כזו הנוקטת באמצעי מדינת הרווחה. בלשון אחרת, גירוש הפליטים הוא פיתרון כוזב, שנועד להטביע בהסתה גזענית וציד אדם את הפתרון הממשי לבעיית דרום תל אביב, המהווה באופן זה משל למצב המעמדות הנמוכים בישראל בכלל.
יש להתחיל מן העובדות: כפי שחזרתי וכתבתי כאן, תנאי החיים בדרום תל אביב הפכו לבלתי נסבלים משום שבשל מדיניותן הניאו-ליברלית נמנעו ממשלות הימין מלפתור את הבעיות החברתיות שיצר ריכוזם של מבקשי המקלט באזור, והטילה את ההתמודדות איתן על האוכלוסיה החלשה ממילא שמתגוררת בו.
שוב שכחנו את השכונות – דני גוטוויין
זו לא טעות, זו מדיניות. נתניהו צילום: שאטרסטוק
פתרון הבעיות החברתיות של דרום תל אביב, שנוצרו במהלך עשרות שנים, מחייב מדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית של "ניו-דיל", השקעות ענק בשיפור תשתיות, שירותים, דיור וכו'. אך המדינה נמנעה מכך בשל מדיניותה הניאו-ליברלית.
המדינה הייתה צריכה גם להתמודד עם בעיית הסדרת מעמדם של הפליטים – לבדוק מי מהם ראוי למקלט ומי לא – אלא שגם מכך נמנעה הממשלה, משום שהדבר מחייב התערבות ממשלתית, דבר זר למי שסבור שהפתרון לכל הבעיות החברתיות הוא השוק "החופשי", ושבתי הכלא משמשים אצלו תחליף לשירותי רווחה. כשהסתבר, כצפוי, שמדיניות הימין אינה פותרת את הבעיה אלא רק מחריפה אותה, נפנו דובריו לטשטש את הכישלון במדיניות של הסתה גזענית וציד אדם.
גירוש הפליטים שעליו הכריז נתניהו הוא שיאה של מדיניות ההונאה של הימין בהתמודדות עם מצוקותיה דרום תל אביב. מי שעמד היטב על מדיניות ההונאה של הממשלה – אם כי טרח לטשטש את כוונותיה כשהגדיר אותה כ"איוולת" – הוא העיתונאי בן-דרור ימיני, שבמאמר סנגוריה מאולץ על הממשלה כותב:
"גם הממשלה נהגה באיוולת. כבר שנתיים שמתנהלת החזרה מסודרת. לא מדובר בהחזרה בכפייה מול החזרה בהסכמה. יש מצבי ביניים. מותר לממשלה לתמרץ את היציאה. יש חוק הפיקדון ויש מענק עזיבה. עד עכשיו זה עבד. זה עבר את המבחן החמור של בג"ץ. אבל מסיבות פוליטיות לחלוטין הייתה עלייה במינון ההכרזות. זה לא ברור שצעדי הממשלה צודקים. זה ברור שהם היו בלתי חכמים".
אלא שקביעתו של ימיני כי "עד עכשיו זה עבד" היא מטעה. על הטעייה זו מלמד מאמרה של עינת פישביין, "רק שני דברים לא משתנים: מדיניות הגירוש ומספר הזרים", שפורסם כאן, המצביע על כך שנוכחותם של עובדים זרים ומבקשי מקלט היא מצב של קבע בדרום תל אביב מזה שלושה עשורים. לדבריה, "פעם הם גנאים וניגרים שמחפשים עבודה, פעם הם קולומביאנים או אוקראינים שנשארו אחרי שפגה אשרת התייר מתוך תקווה להישאר, ופעם הם אריתריאים וסודנים שמחפשים מקלט. לעולם אין ואקום: הזרים ימשיכו לבוא".
והזרים אכן ממשיכים לבוא. על מציאות זו מלמד גם מאמרו של יואל הרצברג, "שחור ולבן זה הצבע שלי", שפורסם כאן בספטמבר 2017. לדבריו, "על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה שוהים בארץ 38,540 מבקשי מקלט. כ-14,000 מהם חיים בדרום תל אביב. כולם נרשמו באופן מסודר במשרדי הממשלה הרלוונטיים וממתינים להסדרת מעמדם. 99% ממבקשי המקלט הם שחורים. על פי אותם נתונים שוהים בישראל כ-74,000 בני אדם בניגוד לחוק וללא אשרה – יותר מפי שניים ממספר מבקשי המקלט – לא כולל פלסטינים ששוהים בארץ באופן לא חוקי.
"יותר מ-51,000 מהשוהים הלא חוקיים שאינם פלסטינים הגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר, כ-7,000 ממזרח אירופה, כ-6,400 מדרום אמריקה וכ-7,000 ממדינות אחרות. עשרות אלפים מהם גרים בתל אביב. איש מהם לא נרשם במשרדי הממשלה, כי הם אינם זכאים להסדרת מעמד כלשהו. הם אינם פליטים ואינם מבקשי מקלט. כמעט כל השוהים הבלתי חוקיים ונטולי האשרה, פי שניים ממספר מבקשי המקלט, נזכיר, הם לבנים".
רק שני דברים לא משתנים: מדיניות הגירוש ומספר הזרים – עינת פישביין
שחור ולבן זה הצבע שלי – יואל הרצברג
ממאמריהם של פישביין והרצברג עולה, כי המציאות של אלפי זרים בדרום תל אביב היא מציאות של קבע, רק זהותם משתנה. משמעות הזהות המשתנה של הזרים היא שחלק ניכר מהם עוזב, כפי שנהגו ונוהגים מהגרים בכל העולם, כדי לחפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים. מה שלא משתנה הן הבעיות החברתיות של דרום תל אביב, אזור שדלותו, משמע, מחירי הדיור הזולים יותר, ומיקומו בשולי גוש דן על היצע מקומות העבודה הגדול שבו, הם שמושכים אליו, על פי הגיון כלכלי התקף בכל העולם, את המהגרים הזרים חסרי האמצעים.
הדבר שבאמת חשוב לשרי הממשלה: סלפי בדרום תל אביב. צילום: יואל הרצברג
מכאן, שהדרך לנתק את הקשר הגורדי בין דרום תל אביב לבין הזרים והפליטים, למהגרים העבודה ומבקשי המקלט, היא העלאת רמת החיים בדרום על ידי "ניו-דיל", שייקר את מחירי הדיור באזור ויגרום לפיזורם בכל רחבי גוש דן בקרב האוכלוסיות החזקות יותר, שיוכלו לקלוט אותם ביתר קלות. פיזור זה יגרום לכך שהפליטים שוב לא יחריפו את הבעיות החברתיות בדרום תל אביב. כך, הם יחדלו להיות בעייתו הבלתי פתירה של הדרום, ולמעשה יחדלו להיות "בעיה" וישובו להיות בני אדם, מהגרים החותרים לקיום טוב יותר כאן או במקומות אחרים. לו מדיניות זו הייתה ננקטת לפני כשני עשורים או אף כעשור, נראה, שהדבר היה מביא לשיקום דרום תל אביב ומונע את היווצרות "בעיית" הפליטים.
אלא, שכאמור, מעורבות ממשלתית בדמות מדינת רווחה כאמצעי לפתרון בעיות חברתיות מנוגדת למדיניות הניאו-ליברלית של ממשלת נתניהו המעדיפה לטשטש את הבעיות באמצעות הסתה ולהציע להן פתרון כוזב באמצעות גירוש.
יסוד ההונאה העומד בבסיס מדיניות הגירוש מסביר מדוע נוקטת ממשלת נתניהו כלפי "מהגרי העבודה מאפריקה", כלשונה, מדיניות אלימה יותר – כליאה וגירוש – מכפי שהיא נוקטת כלפי אוכלוסיות אחרות של מהגרי העבודה.
הדבר קשור בצבעם של האפריקנים, באופן החורג מן הגזענות הרגילה. בשל צבעם, האפריקנים נוכחים יותר ומדגישים את נוכחותם של מהגרי העבודה בדרום תל אביב, באופן המחריף את תביעות התושבים לפיתרון מצוקותיהם. מהגרי עבודה מאוקראינה וגיאורגיה נבלעים היטב בתוך האוכלוסיה הישראלית ונוכחותם "מלבינה" – תרתי משמע – את הבעיה.
בשל צבעם, האפריקנים הם גם מטרה קלה יותר לציד האדם, שהוא המשמעות של מדיניות "הגירוש בכוח" שעליה הכריז ראש הממשלה, התפתחות טבעית של מדיניות השיסוי וסימון האויבים הפנימיים של נתניהו. במקרה של האפריקנים הסימון הוא קל יותר. כך, מבחינת הימין ציד הפליטים וגירושם הוא תחליף לשיקום דרום תל אביב, כשם שההסתה העומדת ביסוד "שלטון הנאמנות" שהוא מכונן היא תחליף למדינת רווחה.
[mc4wp_form id="1006521"]
