רק שני דברים לא משתנים: מדיניות הגירוש, ומספר הזרים

הפעם הראשונה ששמעתי על גירוש עובדים לא חוקיים מישראל היתה ב-1996, זמן קצר אחרי שפגשתי בפעם הראשונה עובדים זרים כאלה. שתי נשים ממוצא קולומביאני ישבו במכבסה ברחוב נווה שאנן בתל אביב עם שני ילדיהן, וסיפרו לי על האבות שנתפסו על ידי "אימיגריישן" (פקחי משרד העבודה, משטרת ההגירה עדיין לא הוקמה אז) וגורשו מישראל. אף אחת מהן לא ידעה מתי יפגוש הילד שלה את אבא.
כשנה לאחר מכן הגיע טלפון מקבוצה של אפריקנים, מגאנה, ניגריה וסיירה ליאון. הם ביקשו להיפגש, למרות שמאד חששו מכל מגע עם הממסד או התקשורת הישראליים. הגירוש, שישראלים אפילו לא שמעו עליו, הילך עליהם אימים. אחרי תקופה של פגישות ליליות במקומות מחבוא, הגיעה הקבוצה הזו לכנסת, לוועדה לטיפול בבעיית העובדים הזרים שהוקמה ב-1998, וביקשה מחבריה לתת להם להישאר ולעבוד. הממשלה התעלמה, סירבה לתכנן מדיניות, ושוב ושוב הכריזה על גירוש.

דרום תל אביב. צילום: עינת פישביין

"מה שמיוחד אצלכם בישראל", אמר לי אחד ממנהיגי הקהילה האפריקנית לפני עשרים שנה, "זה שהגזענות והשנאה מגיעות מהממשלה, אבל לא קיימות אצל האנשים. בדרך כלל שנאה מגיעה מלמטה, מההמונים, ומשפיעה על ההנהגה. רק פה זה הפוך, האנשים אוהבים אותנו, הממשלה שונאת".
"מדיניות הגירוש" היתה פה כבר אז, תחת ממשלת נתניהו הראשונה, והובילו אותה – ללא תוצאות – שרי הפנים והעבודה אליהו סוויסה ואלי ישי. היא המשיכה לדשדש תחת ממשלת ברק והגיעה לשיאה בשנת 2002, כשראש הממשלה אריאל שרון הפך לאחד המנהיגים היחידים בעולם שהוביל מדיניות גירוש אגרסיבית ו"מוצלחת", כזו שהוציאה בשנים הבאות מישראל עשרות אלפי אנשים. מי שלא גורש, פחד ועזב.
הקהילה הקולומביאנית והצ'יליאנית, הקהילה הגנאית-ניגרית המשגשגת, נעלמו מרחובות התחנה המרכזית הישנה ומישראל.

מדיניות שפחות הצליחה

הצלחה? ב-2005 התחיל להגיע הגל הבא. במקום עשרות אלפי מהגרי עבודה שהגיעו דרך נתב"ג, עם כרטיסי טיסה ואשרות תייר שהצליחו לממן כדי להביא תקווה למשפחות שנשארו מאחור, חצו את הגבול הדרומי מסיני עשרות אלפים שברחו מאריתראיה ומסודאן, חסרי כל, אנשים שעברו את אימי המדבר ורבים מהם נפלטו לישראל מצולקים בגוף ובנפש.העובדים הזרים של האלף הקודם התחלפו במבקשי המקלט, הקהילות החזקות שהקימו כאן – בקהילה מוחלשת של פליטי המדבר. השנים חלפו, וגם השנאה שהגיעה מלמעלה חלחלה לרחובות.
שני דברים לא השתנו בשנים האלה (חוץ משמו של ראש הממשלה): "מדיניות הגירוש", ומספר השוהים הלא חוקיים בישראל. בסוף שנת 2002 הוערך מספרם על ידי הלמ"ס ב-136,000. ב-2016 הוערך המספר על ידי רשות האוכלוסין וההגירה ביותר מ-131,000. בגלל שמדובר באומדנים ובנתונים חסרים, זה פחות או יותר אותו מספר. פעם אלה אפריקאים ממערב אפריקה המבוססת יחסית, פעם מצפון-מזרח היבשת המוכה, פעם עובדים זרים מרומניה שפג תוקף האשרה שלהם, פעם מהגרי עבודה מאוקראינה שמגיעים לישראל כשהם חולמים לקבל בה מקלט. מאז הובאו ראשוני העובדים הזרים באשרות בראשית שנות ה-90 כדי להחליף את הפלסטינים שהוכנסו לסגר, מספר נטולי האשרה נשאר פחות או יותר קבוע.
ובגלל שהם הולכים תמיד יחד – לרגל 2018 קיבלנו גם מדיניות גירוש חדשה, שמבטיחה להיות אגרסיבית מקודמותיה. יכול להיות שהיא תצליח, ומרבית הקהילה הסודנית והאריתראית (כ-40,000 איש) תסולק מפה לכל מקום שיסכים או לא יסכים לקלוט אותה. אבל בעיית השוהים הלא חוקיים בישראל (בהנחה שהם הבעיה ולא העדר המדיניות לטיפול בהם) לא תיפתר. גם כי גירוש מבקשי המקלט הוא גירוש של בקושי שליש מכמות השוהים הלא חוקיים בישראל, ובעיקר – כי אין ואקום. ההצלחה של אריאל שרון פינתה מקום לקבוצה אחרת, שסללה לה נתיב חדש, וזה מה שיקרה ככל הנראה ל"הצלחה" של נתניהו, דרעי וארדן.
ישראל היא מדינת הגירה אטרקטיבית, לא בגלל היחס הנהדר לפליטים ולמהגרי עבודה בה, אלא פשוט בשל היותה מדינה מערבית גבוהת תמ"ג לנפש שזקוקה לעובדים. אין כמעט דרך למנוע נהירה של עובדים כאלה דרך גבולותיה, גם אם יצליחו מדי פעם לנעול אחד מהם או להקים מתקני כליאה מזוויעים יותר – חוץ מלהפוך אותה לפחות מערבית ונחשקת.
אי אפשר להגיד שלא עובדים על זה.