"הנה, יש פה שוטרים שבאו לשמור עלייך", צועק אחד מפעילי השכונות שהגיעו למחות מול היריד של עמותת "אליפלט", שהתקיים בצהרי שבת האחרונה בדרום תל אביב. "ואחרי שתסיימו להסתתר מאחורי המשטרה, תלכו להפגין נגד אלימות שוטרים!" מוסיף דניאל, פעיל בן 27 שהגיע גם הוא למחות.

ליריד של עמותת "אליפלט" (אזרחים למען ילדי פליטים) הגיעו עשרות אנשים, מתנדבים ואורחים, פליטים ומהגרים מאפריקה ותושבי ישראל, שבאו לחגוג את היוזמה החדשה של העמותה – ספר צביעה חדש, "בכל צבעי הקשת". באירוע, שכלל דוכני בגדים, משחקים, הצגות והפעלות לילדים ועמדת אוכל פעילה וטעימה, הושק הספר, בו ניתן למצוא את איוריהם של 39 מאיירים, לפי שירי הילדים של דתיה בן דור ויהודה אטלס. המקום שקק אנשים, שהגיעו להביע תמיכה בעבודה של העמותה, לא רק מתל אביב, אלא מכל איזור המרכז.

אך היו מי שפחות שמחו על האירוע – מול היריד הצבעוני התקבצה חבורה מסקרנת ועצבנית, שבעה אנשים שלא הורשו להיכנס פנימה. "אני בן לפליט ישראלי שברח מאיזור התחנה המרכזית בתל אביב ליפו אחרי שחייו הפכו בלתי נסבלים", מספר דניאל, סטודנט לתואר שני שגדל בדרום תל אביב. "המסר שלנו ברור – קחו את העשייה והחמלה מצפון לחומת רוטשילד. השכונות בתל אביב הן לא החווה הפילנתרופית שלכם. הם חושבים שהם עושים פה חסד – מי לא אוהב ילדים? אבל זה מייצר ג'נטריפיקציה. ההעצמה שלהם באה על חשבוננו".

"המטרה שלנו היא למחות, אנחנו לא מתכוונים להפעיל אלימות, אבל אנחנו רוצים למחות נגד החגיגה הפילנתרופית שנעשית על חשבוננו". בשלב זה פונה אחת מאורחות היריד לדניאל בדברים – "אתה אלים, למה אתה מתנהג באלימות? תשנו את המצב בבחירות – לא באלימות". דניאל משיב לה, "אתם משתפים פעולה עם ביבי. הוא הורס אותנו, חולדאי קובר אותנו, ואתם באים לקרוא עלינו קדיש".

לרגעים המהומה נרגעת, האווירה המתוחה מתפוגגת, ומתפתחות בשולי הכניסה ליריד שיחות בין אנשים משני צדי המתרס. "תבינו, אנשי השכונות הגיעו לקו הייאוש", אומרת שפי פז, פעילה מדרום העיר שמצאה את עצמה לא פעם בלב המחלוקת, לשתי נשים שיצאו החוצה לנשום קצת אויר. "זה מוביל לשני דברים: הרמת ידיים במובן של אלימות, והרמת ידיים – ככניעה. לא נצליח להחזיק אותם עוד הרבה, לאנשים נשבר וזה עלול להיגמר רע מאוד".

בתוך היריד המתיחות שבחוץ לא מורגשת – אנשים מחייכים, ילדים צוחקים, ספרי צביעה נקנים בהמוניהם, הבירות צוננות והאוכל טעים. ארגלם, שהגיעה לארץ מאריתראה וחיה כאן בחמש השנים האחרונות, מוכרת סלים בעבודת יד בכניסה, וליד שולחנה תור ארוך של קונים. בדוכנים יש פעילויות לילדים מכל הצבעים והעדות.

אבל בחוץ האווירה מתלהטת שוב ושוב. "דרום תל אביב הוא איזור כבוש", אומרת מרים עזורי, שנולדה וגדלה בנווה שאנן. "הילדים שלי עזבו, ומציעים גם לי. אבל גדלתי פה ואני לא רוצה ללכת. פתחו לי השבוע חמארה מתחת לבית והפחד שורץ בשכונה. הלוואי שהישראלים יחזרו לפה. השוטר הקהילתי שלנו אמר לי שהשנה התקשרתי למוקד 400 פעם. אני באמת מפחדת".

מהצד נשמעת קריאה מצד אחד המוחים אל עבר ילד פליט, "אתם המחבלים של העתיד! עוד כמה שנים תחטפו חייל!" לכך אומרת לי חנה רז, אחת ממתנדבות "אליפלט", "הם לא יודעים כמה הם טועים. האנשים האלה (הפליטים, נ.ב.ח) סבלו במיוחד מהערבים במדינות שלהם, נראה לי שעל פוליטיקה הם יוכלו להסכים עם מי שבא למחות נגדם היום". רז מכירה היטב את המוחים שעומדים מחוץ ליריד. "עיקר הפעילות של החבר'ה האלה זה לרוץ אחרינו ואחרי הילדים בגנים ציבוריים ולצעוק לעברם קללות. וכואב לי עליהם, כי הם בטוחים שהם צודקים. אלה אנשים שביומיום שלהם באים מאהבה ונתינה, אבל הם פוחדים משחורים – זה לא סוד, ואותם שחורים פלשו להם לטריטוריה. מצד שני, הכעס שלהם צריך להיות מופנה לאנשים שאפשרו את זה, לא לארגוני המתנדבים. הם כל הזמן אומרים לי 'אולי תארחי אותם אצלך במקום אצלנו בשכונה', ואת יודעת, אצלי בבית כל הזמן מתגוררים פליטים, בתחלופה קבועה".

"כשהיו רק מעט פליטים, גם שפי הייתה מתנדבת איתם", מספר ערן דורון, תושב אחת השכונות שגם הגיע למחות. "אבל לאט לאט זה הלך ונהיה הרבה יותר ממה שהשכונה יכולה להכיל, חברות שלי לא מוכנות לבוא אליי מהפחד, שלא נדבר על הקשישות פה… אני רוצה שיהיה כאן טוב אבל אנחנו לא יכולים להכיל כמות עצומה כל כך של פליטים. הרי יש שני מיליון שמתדפקים על הגבול".

יעל גבירץ, מנכ"לית עמותת אליפלט, מסתובבת ביריד ולוחצת ידיים לעשרות אנשים שבאים להודות לה על היריד. בין ברכה אחת לאחרת, היא מספרת שעם רוב תושבי השכונות, העמותה דווקא נמצאת ביחסים נפלאים, אבל היא מכירה היטב גם את קומץ הפעילים הקבוע שמגיע למחות נגד העמותה. "הם מנסים להציג אותנו כצפונים ומנוכרים, מסתובבים מאחורינו בגנים הציבוריים – אמהות וסבתות שמקללות ילדים. זה אקטיביזם של אנטי-מתנדבים. אבל אנחנו עמותה שפונה לכל שכבות האוכלוסייה ואף אחד לא עושה מההתנדבות הזו קריירה".

"אין פה שמאלנות או אינטרס נסתר", ממשיכה גבירץ. "רק הבנה שחייבים להציל חיים. אני רואה תינוק בסכנת חיים, ובשביל זה הוקמה העמותה, ולתיקון הזה אנחנו פועלים. אסור שהצלת חיים תהיה סוגיה שבמחלוקת, והרי לא אני קבעתי שהפליטים ירוכזו דווקא בדרום תל אביב. גם המדינה כבר הבינה שהמצב לא יכול להימשך כמו שהוא, אבל התכנית שהיא יזמה תקועה בשלב הבירוקרטיה, ואני עושה כמיטב יכולתי להביא עזרה לפני שימות עוד תינוק. אני אעזור לכל ילד שזקוק לי. מעבר לזה, אני אקדם בברכה כל יוזמה עבור ילדי השכונה המקוריים. אבל רק בחמש שנים האחרונות מתו 15 תינוקות פליטים ב'מחסני הילדים', ומה – הם החליטו איפה הם יחיו?"

"הכסף שנתרם ביריד הזה ילך לעמותה, למועדוניות הטיפוליות, למזגנים. הרי מזגן במן 'מחסן ילדים' ממש מציל חיים. ובדיוק עבור הדברים האלה העמותה שלנו הוקמה".