אני והפליט שאספתי שותים לחיי הפרידום

הוא הגיע אלי בלילה. כשהוא התקשר כבר לא היו אוטובוסים, אז לקחתי 100 שקל מחברים ואמרתי לו "תעלה על מונית, תתקשר מהמונית, אסביר לנהג את הכתובת".

הנהג מתקשר: "הוא נתן לי 50 שקל, אבל זה בטח יעלה יותר".

אמרתי: "הוא אורח שלי, תחזיר לו בבקשה את הכסף. כשתבואו, אני אצא אליך ואשלם" (הם קיבלו 64 שקל ביציאה מחולות. למה ה-4 שקל, אני תוהה).

הנהג פוחד. "מה אתם עושים לי פה בלגן", הוא רוטן.

"בסדר, תשאיר את ה-50 אצלך, אני אוסיף כשתגיעו".

בינתיים אומרים ברדיו שבערד חסמו את הכניסה לעיר לפליטים. אני חושב: כמה טוב שעזבתי את ערד.

התנדבתי לארח אותו בלי לחשוב פעמיים, בכלל בלי לזכור שאין לי ממש כוח או כסף או סבלנות מיותרת, שאני בדיכאון (כרגיל) ושלא יצאתי מתוך התחת של עצמי כל הקיץ המעפן הזה. מפתיע אותי שכולם כל כך מופתעים. איזה בן אדם קיצוני אני. וואי, דני ההארדקור הכניס הביתה אפריקאי זר…

חלק מצקצקים ברחמים: טוב, הוא חולה נפש, הוא בודד נורא, הוא משוגע לגמרי. מסכן, אבל בחור טוב, בחור טוב. זה מה שיגידו עלי אחרי שאמות, שהייתי בחור טוב. משוגע על כל הראש, חרא בן אדם, אבל עם המון נשמה ולב. שיהיה.

הוא הגיע בחושך (אין אצלנו אור במדרגות), חייך וחשף שיניים צחורות, ואני צחקתי כי נזכרתי בבדיחה שהיו מספרים על האתיופים, שהם נולדו בהפסקת חשמל.

יושבים אצלי בגג, אוכלים, שותים יין, כמעט כל לגימה עושים לחיים ל"פרידום, פרידום". נראה שזה הרגל אצלו, כל פעם ששותים אומרים "פרידום, פרידום".

הוא מספר לי על אריתריאה, על עצמו, על חולות. הוא מדבר על אמא שלו, הוא מתגעגע מאוד. אני נותן לו להתקשר אליה מהטלפון שלי. הם לא דיברו המון זמן. איזו התרגשות. אמא שלי מתה לי לפני כמה שנים.

יש לו עיניים עצובות ופנים מצולקות כמו הלב, אבל הוא יפה תואר. "יש פה ים?" הוא שואל. "בטח, אנחנו בבת ים, אחי". "יופי, מחר בבוקר נלך לים", הוא פוסק.

בבוקר פתאום אני מבין שאין לי כסף בכלל, שהקצבת נכות תכנס רק עוד כמה ימים, שהוא צריך סיגריות וכל מיני. אני מעלה פוסט עם סלפי של שנינו, שאנחנו רוצים לעבוד, לנקות למישהו את הבית בשביל כמה גרושים. הפוסט קיבל 88 שיתופים וכמה אנשים טובים סמולנים עוכרי ישראל התנדבו להשתתף בהוצאות האירוח ופשוט נתנו לי כסף. סך הכל יצא 850 שקל שאתם קנינו קצת אוכל, קצת טואלטיקה בשבילו – תחתונים, גרביים, מברשת שיניים, כפכפים וכאלה. נשארו 250 שקל ואמרתי לו "זה בשביל שתיסע לחפש עבודה בים המלח". תודה לתורמים, עזרתם מאוד מאוד.

צילום: יואל הרצברג

התגובות ברובן נרגשות מאוד ומחמיאות. באמת שלא חשבתי שאני עושה כזה מעשה מיוחד, כולה לקחתי גבר זר אלי לכמה ימים. אלוהים יודע שהוא לא הראשון שאני מארח ומקווה מאוד שלא האחרון. אבל כמה מהתגובות ממש קיצוניות: "הוא יגנוב לך את הכסף", "הוא ידביק אותך באבולה", ויש שממש מקללים, "יא בן זונה, עכשיו אתה תדביק את כל בת ים במחלות שלו".

בינתיים הוא עושה שכיבות שמיכה. "תספור לי", הוא מבקש. 50-51. בחור בן 22, שלוש שנים בכלא הישראלי, 190 ס"מ של שרירים. מחלות, עאלק.

בים הוא שוחה עם הכלבים. תוך שנייה הוא המציא שיטה איך לשחות אתם מבלי שהם ישרטו אותו. כבר שנה שאני אתם בים ולא עלה בדעתי כמה פשוט וכמה חכם להחזיק להם את הידיים בזמן שהם שוחים וככה להרחיק אותם מהגוף כל הזמן.

בבית הכנתי פלייליסט של מוזיקה אפריקאית משנות ה-70 שאני אוהב. הוא רוצה לשמוע ריהאנה. איזה ריהאנה, אני מנסה לחנך, הלילה אקח אותך לדיסקו, תשמע מה זה מוסיקה טובה. מסמס לחבר מהבלוק. "בטח שאתם מוזמנים, מכל הלב, רשמתי אתכם בכניסה". בסוף נרדמנו שנינו.

בשבת המזגן מתקלקל. הרפואי שלי נגמר. אני מת לצאת מהבית לעשות משהו, אף חבר לא עונה לי. מין יום שכזה. הוא כל היום מהפייסבוק ליוטיוב לפייסבוק וחזרה. משעמם לנו יחד, נהיה קצת קשה כבר. "לא נורא", אני אומר לו, "ככה זה שבתות בישראל. נחים, משתעממים, במוצאי שבת יהיה יותר טוב".

בלילה הולכים להופעה "מי רוצה סיבוב על גמל". הופעה מעולה חתרנית, מצחיקה ופסיכדלית כמו שאני אוהב. גם הוא מאוד אוהב והקהל – כולם על הרצפה מצחוק. שתינו מלא וודקה ובירות, השתכרנו כמו שמשתכרים בגיל 22, לא רוצה בכלל לדעת כמה עלה, גיהצתי את הכרטיס. אתמול קבלתי קצבה, היום חוגגים, חוגגים פרידום, פרידום, הכי פרידום.

עכשיו הוא בים המלח מת מפחד. שוב פחד מהלא נודע. מבקש ממני שאתקשר אליו כל חצי שעה. סגרו כבר את כל המשרדים, הוא לא יודע מה לעשות ואיפה ישן הלילה. אני שומע את הפחד בקול שלו ואני קצת מופתע: הרי עזבת את הבית בגיל 17, חצית גבולות, עברת מדינות, הכי מפחיד, הכי לא נודע – אז מה אתה נשבר לי עכשיו שנייה לפני הסוף? תהיה חזק, כפרה עליך.

אני מדבר אתו וחושב על התמונות שראיתי הבוקר של גופות הפליטים מסוריה שנסחפו לחופים. עוד שנייה אתה עם עבודה ומגורים וכסף בכיס, עוד שנייה פרידום, פרידום. כפרה עליך, נשמה שלי, תחזיק מעמד, רק עוד שנייה.

אני מתקשר לחברים מערד. חברה אחת מתנדבת ללכת לאיפה שהפליטים גרים ולנסות לחפש לו מקום לישון. אני מחמיא לה על היוזמה, עכשיו אני זה שמופתע מרוחב הלב שלה. אבל הוא כבר בדרך לירושלים, שוב אל הלא נודע. אנחנו מתקשרים לאקטיביסטים שימצאו לו מקום ללילה.

אל תדאג, אני אומר לו בטלפון, הכל יהיה בסדר, עברת דברים יותר קשים. בסדר, הוא אומר, בסדר, אני אבוא לבקר אותך בבת ים, נלך לים, נשתה יין, נעשה פרידום פרידום.

אמן, אני עונה לו. אמן.

דני לוי הוא נכה נפש וחי מקצבה