איור: Omriku
הדבר הראשון שנתקלים בו הוא הסירחון. הרוח לא מרחיקה אותו לרגע ורק מחדירה אותו עמוק לנחיריים. ריח של ריקבון וצחנת פגרים איומה וחזקים עד כדי כך שאפשר להרגיש את השנייה שהם תופסים אותך ונספגים בבגדים ובשיער.
כדי להגיע צריך לטפס. מלמטה המזבלה נראית כמו אי גבוה בתוך מטע זיתים, ורק כשעולים רואים את כמויות הפסולת האדירות. כשמתקדמים פנימה, צצים מתוך הערימות המצחינות ראשים ללא פנים. כלומר, יש פנים אבל הן מכוסות בבד שחור, על הראש קפוצ'ון. כשהם רואים שני זרים ואת המצלמה נעלמים שישה או שבעת הילדים-נערים שנברו רגע קודם באשפה, חלק רצים מאחורי השופל, חלק מעבר לגבעה הקרובה.
"שלום! שלום!", מנסור אבו עיישה, מפעיל המזבלה מאז 2009 והשליט הבלתי מעורער של תל הזבל, מקבל את עזרא צחור, מורה וצלם מקיבוץ רביבים, ואותי בצעקות ברכה שמחות. האיש מבסוט, ללא ספק. גם כאן, בתחתית שרשרת המזון, המעמדות ברורים. הוא המנהל, עובד המועצה, לא מתלכלך. בינתיים הוא מסמן למשאית שהגיעה איפה לרוקן את הפסולת. "אני שמח לקבל כמה אורחים, להעביר את היום פה", הוא אומר. ערימת אשפה טרייה נערמת, מעליה פסולת בניין לדחוס את הזבל, לקבור את הריח, האבק מתערבב עם פיסות נייר שמתעופפות. אבו עיישה ממשיך לדבר, לא שומעים מילה, הרעש של המשאית המתרוקנת בולע הכל, אבל הוא לא שם לב. רק מי שנמצא כאן מספיק זמן יכול בכזאת טבעיות להתעלם מהתפאורה, מהריח, מהרעש ובעיקר מהמחזה המדכא של משפחות שחיות על הזבל כמעט לבדו.
צילומים: עזרא צחור ולינור אללוף
זה השוק שלהם
[heart]
מטמנת הפסולת שליד אשלים מסודרת כמו שכונה. השופלים של אבו עיישה יצרו שבילים בין הערימות, סמטאות של אשפה. כמעט מדי יום מגיעים למקום אנשים, תושבי הכפרים הבדואים המוכרים והלא מוכרים, ומחפשים בזבל משהו שיוכל לעזור בפרנסה.
"זה השוק שלהם", אומר לנו אבו עיישה כשהוא לוקח אותנו לסיור מודרך במקום. אני שואלת אם מישהו מצא כאן פעם משהו שווה. "דברים שווים פה? בחיים שלי לא ראיתי. לפני הרבה זמן היו מוצאים נעליים, מכנסיים, מעילים. היום אין". לא פלא שאין. היום כולם מפרידים – מפרידים בקבוקים, מפרידים פסולת רטובה ויבשה, זכוכיות, נייר, הבגדים הופכים לאוצר בחנויות יד שנייה, צעצועים תורמים. מכל ההפרדות והמיחזור הם נשארו בלי כלום, התחתית של התחתית. כמו שאומר אבו עיישה, "המצב שלהם מתחת לקרקעית".
[/heart]
בפאתי המזבלה פרושה יריעת ברזנט שמשתלבת יופי עם הנוף, לא בגלל שלל גוני האדמה אלא בגלל גון הטינופת שמאחד אותה עם כל הלכלוך שבתוכו נבנה המחנה הקטן. ליד הברזנט מושיט לנו עודא, בן 45, כוס תה. כמעט בכל יום הוא מגיע עם חמשת ילדיו, מרימים מחסה ומעבירים את היום עד שמתחיל להחשיך. צריך להתכופף כדי לראות שבפנים נמצאת אישה. "האישה לא תצטלם לך", הוא צוחק כשהיא נבלעת פנימה יותר, מפחדת מהמצלמה ומכסה את המעט שנותר חשוף בפניה. עודא כמעט ולא עושה כלום, האישה והילדים מלקטים כל מה ששווה.
לצפיה בצילומים ברזולוציה גבוהה
א', בת 10, יושבת מול צלחת פח, או אולי זה מכסה הפוך. קצת טונה, עגבנייה נגוסה וזהו. הידיים שלה שחורות מהלכלוך וכמה שהן קטנות, ככה הן מבוגרות. לידה מונחת בובה בצבעי ורוד מוגזמים, מלכת הילדים רינת בגודל לא טבעי במקום הכי לא טבעי לילדות. את הבובה הזאת, שילדה אחרת כבר זרקה לעזאזל, היא שומרת הפעם לעצמה, גם אם אפשר היה לקבל עבורה כמה שקלים.
עודא מספר שפעם בשבועיים מגיע מישהו מבאר שבע, קונה מהם סחורה, מסדר, מנקה ומוכר לחנויות יד שנייה. בחודש טוב הם מרוויחים 1,000 שקל מברזל, בקבוקים, לחם יבש שמוכרים לבעלי עדרים. למה זה מספיק? "קצת לחם, אוכל".
לכיוון המדורה שליד השופל צועד אדם מבוגר, עטוף בחצי חרמונית. "הוא מחפש עצים. אתמול ברדיו אמרו שירד גשם, מחפש עצים, מחפש קצת אוכל, גם לחם ליונים", אבו עיישה מנסה לספר את הסיפור של כולם. האיש מצטרף אלינו. שמו מוחמד והוא בן 67. יש לו 17 ילדים משלוש נשים, הוא אומר, אבל ילדיו כבר גדולים.
בכפר צוחקים עליהם
בינתיים חוזרים הנערים שברחו מאיתנו, מתחילים לעבור על הערימות, אוספים מה ששווה. רובם עטופים מכף רגל ועד ראש, חלקם עובדים עם כפפות קרועות, חלק בידיים חשופות. אחד מהם מבקש להצטלם, אבל רק אחרי שהוא שם שקית ניילון על הראש. עכשיו הוא מרגיש בטוח. ילד אחר, מ' בן ה-14, לובש מכנסיים צה"ליים שמצא כאן. הכי טוב למצוא בקבוקים, מסביר אבו עיישה. "את לא מכירה בקבוקים שמחזירים כמו של ראש הממשלה? לא שמעת על זה?", הוא צוחק.
"הנה, יש לי גם אחד כאן, ת'על!", אבו עיישה צועק לאחד הילדים שיצאו מהמחבוא. מאחת מסמטאות האשפה מגיע ילד כבן 14, כפפות אדומות ענקיות על ידיו, גורר רגליים, נראה עייף. "צלמי, צלמי", אומר אבו עיישה. הילד שותק, לא מתקומם, אפילו לא במבט. הוא לא מבין עברית, אבל גם לא צריך. הגבולות ברורים, מי למעלה מי למטה.
אישה אחת לא מעזה להתקרב, אבל גם לא בורחת כשאני מתקרבת. היא עטופה כולה, נעליים גבוהות, מכנסיים ומעליהם חצאית, מעיל, רעלה וכובע. הפס הצר שנותר ברעלה השחורה מגלה עיניים יפהפיות. אני שואלת לגילה והיא עונה בלחש שהיא בת 30. ילדים? עושה סימן עם הידיים שאין. אולי זה ההסבר למצבה. היא לא רק ענייה, היא גם לא ילדה ילדים לבעלה.
אני שואלת על הכפר שממנו מגיעים הנערים, לא רחוק משם. "צוחקים עליהם", אומר אבו עיישה. "הוא, מ', כאילו מסתיר את זה, הוא אומר שהם מספרים שהם מביאים את זה מהשוק". אם הבדואים מודרים מהחברה הישראלית, המשפחות האלה מודרות גם מהחברה הבדואית, הם הקצה של השוליים. לו עצמו, אומר אבו עיישה, הם לא עושים בעיות. "אם עושים בעיות, אני מתקשר לשייח' שלהם", הוא מוסיף.
כבר שעתיים שאנחנו שם, אבו עיישה עדיין לא מבין על מה הזעזוע אבל בעיקר לא מבין למה אנחנו לא שומרים מרחק. הוא מזמין אותנו אליו, לאוהל ליד חצרים, קצת יותר מחצי שעה משם. "תבואו אליי, צלמו גמלים, תצלם כמה שהיא רוצה, כבשים… הנה, תן לי למזוג תה. הנה, ככה אני מוזג ואת מצלמת". במכוון או שלא, הוא מנסה לספק את מה שנדמה לו שבדואי צריך לספק.
עוד סיבוב קטן לפני שאנחנו עוזבים. סמטת אשפה חדשה, של פסולת חקלאית – שתי ערימות ענקיות של ירקות רקובים, ערימת חצילים וערימת עגבניות. מישהו כבר אסף את כל הטובות, מישהו כבר אכל אחת לארוחת בוקר.
בדרך החוצה מהמזבלה מונחות נעלי נסיכה בלויות, אחת ורודה והשנייה לבנה. א' מדדה אותן והשאירה ככה על השביל, כמו באגדה ההיא. אבל המציאות כאן לא מאפשרת לשהות בפנטזיה אפילו לרגע. למרות הרצון לברוח לקלישאה ורדרדה ומנחמת על סינדרלה הבדואית, מרחוק אנחנו רואים את א' ממשיכה לקפץ על הזבל, עדיין לכלוכית.
