"אני רק רוצה לדעת אם הוא לקח אתו את אלבום התמונות שהכנו לו". ש' ישב ביום ראשון בצהריים באמצע רחוב בפלורנטין, על כיסא שמצא ליד חנות גופי תאורה, וחזר על המשפט הזה. מתחת לבית שהיה ביתו של א', הבית שאליו חזר הילד לפני שלושה שבועות ושממנו נעלם לפני חמישה ימים, כל מה שש' הצליח לדבר עליו היה אלבום התמונות, אבל בעיניים שלו רצו תמונות אחרות לגמרי: ילד בן תשע וחצי, שבניגוד לכל מה שעבר בחיים נראה היה שיש לו סיכוי, יוצא מביתו, אולי לא יודע בעצמו שלא ישוב, ונעלם. אולי לאפריקה, אולי מתחבא אי שם בארץ, אולי לתמיד.

טלפונים למחלקת הרווחה של עיריית תל אביב, שאחראית על א' תחת צו ההשגחה, לא נענו. רק אחרי שעות מסרה העובדת הסוציאלית שמטפלת במקרה (דרך דובר העירייה. ע"פ) שהפגישה השבועית שלה עם א' תתקיים מבחינתה למחרת, כרגיל, והתעלמה מהמענה – שהילד כבר לא שם, ושהוא לא יגיע.

ניסיונות לברר אם האב והבן עלו לטיסה מישראל לאפריקה, עלו בתוהו. במשרד הפנים סרבו למסור פרטים, בטענה שאסור להם להעביר מידע על היוצאים לטיסות ה"חזרה מרצון". באמצע היום התברר שהיתה טיסה כזאת, שיצאה בחמישי בלילה. בעירייה, האחראית לשלומו של א' מטעם בית המשפט, לא טרחו להרים טלפון למשרד הפנים ולברר אם הילד היה במטוס.

ביום שני בצהריים בעירייה עדיין "ניסו לאתר אותם". העובדת הסוציאלית גילתה בינתיים שא' אכן לא הגיע לפגישה. מכיוון העירייה נשמעו טענות שרק פקידת סעד ראשית יכולה לברר במשרד הפנים אם הילד עדיין בישראל, אבל לא נמסר אם פנו אליה. גבי לסקי חברת מועצת העיר פנתה וניסתה לעזור, אולם ללא הצלחה. באותה שעה, בעזרתו של ח"כ אילן גילאון, הגיעה התשובה הסופית ממשרד הפנים: האב והבן יצאו מהארץ. הסיפור נגמר. 

***

א' הגיע עם אביו מאריתריאה לישראל ב-2010, כשהיה בן חמש. האב סיפר מאוחר יותר שאשתו ושתי הבנות האחרות מתו שם, כנראה ממחלות הקשורות בתנאי החיים הקשים, והוא נמלא מארצו במטרה אחת: להציל את הבן שנשאר לו. הם עברו יחד את המדבר, את המבריחים בסיני, הילד סיפר שאביו נשא אותו על גבו ברגל, חלק מהדרך במים, שכיסו את עיניו ושירו עליהם. כשחצו את הגבול נלקח האב לכלא סהרונים.

הילד הועבר לידי שירותי הרווחה, שהביאו אותו באמצע הלילה למשפחת קלט בדרום, אצלה חי במשך חצי שנה. האב שוחרר בינתיים מסהרונים, חי בירושלים ולא היה מסוגל לטפל בבנו.

שנתיים לפני כן פנו ש' ומשפחתו למכון לשירות משפחות אומנה, והציעו את עצמם כמשפחה אומנת. הם חיכו להתאמה. את א' פגשו לראשונה אצל משפחת הקלט, והחיבור היה לדבריהם מיידי. לאחר כמה פגישות, שאליהן הגיעו גם שני ילדי המשפחה, היום בני נוער, עבר א' לגור אצלם. הוא נשאר שם ארבע שנים. ההשתלבות שלו היתה מהירה. הוא הגיע דובר טיגרית וערבית (המשפחה שאצלה שהה עד אז דיברה ערבית), נשאר שנה נוספת בגן חובה כדי להקל עליו, ולמד עברית במהירות.

"א' הוא ילד שלנו", אומרת ד', האם. "הוא היה ילד שלנו מהרגע הראשון. עברנו אתו צרחות והרטבה בלילות במשך שנה וחצי, אחרי הטראומות שעבר במסע הקשה. אבל זה הילד שלנו. ילד עם חוש והמור והבנה חברתית מדהימה. ילד מהמם מהמם מהמם. הוא קרא לנו אמא ואבא, והאחים שלו הם האחים שלו.

"הכל זרם על מי מנוחות. א' למד בבית ספר באחד מקיבוצי הסביבה, ואמור היה לעלות לכיתה ד'. מבחינה לימודית היה לו לא פשוט, אבל מבחינה חברתית מעולה. הוא ילד אהוב ומקסים, שחקן כדורגל מחונן, הוא התקבל לקבוצת הילדים של הפועל", היא אומרת ובוכה. "אומנה זה תמיד אומנה, ידענו שזה הולך להיגמר מתישהו. לא היתה אופציה של אימוץ מראש, אבל לא העלינו על דעתנו שדבר כזה יכול לקרות.

"שמרנו על קשר אינטנסיבי עם אבא של א', דאגנו להסיע אותו לקיבוץ כדי שייפגשו, היה חשוב לנו שיהיו יותר פגישות ממה שהחוק מחייב, כי ראינו שא' זקוק לזה. הוא גם עמד טוב במעברים, מאתנו לשם וחזרה. הוא היה מאושר".

בדו"חות הסוציאליים מתואר א' "ילד מקסים, חכם מאד, עם הרבה חברים", שהבעיה היחידה שלו היא לימודית, נובעת מהחלפת השפה, ויתכן שיזדקק לחינוך מיוחד או לפחות להרבה עזרה בלימודים. הוא מטופל על ידי פסיכולוגית ומתחיל לדבר על הטראומות שעבר. 

לפני כשנתיים הכיר האב את אשתו השנייה, הביא אתה ילד, והיום היא בהריון בחודש שמיני. בחודשים האחרונים התחיל האב לפעול כדי להחזיר את א' הביתה. ש', ד' והילדים התקשו לקבל את זה – היו משוכנעים שהם יכולים להבטיח לילד עתיד טוב יותר, אבל ידעו שאין להם ברירה. שהילד צריך לחיות עם אביו, בתוך הקהילה שלו, גם במחיר שברון הלב. הם עברו יחד תהליך ארוך, במהלכו עשה האב כל מה שנדרש ממנו כדי להוכיח שהוא יכול לספק לבנו סביבה בטוחה. לא מזמן עבר עם משפחתו החדשה לדירה קטנטנה בבניין שהוסב כולו למגורי מבקשי מקלט מאפריקה: עשרות דירות זעירות, משופצות באופן בסיסי, בלב שכונת פלורנטין. בדו"חות מתוארת בעית יציבות ביחסים שלו עם אשתו, שבגללה בעבר "נאלץ לעזוב את הבית", ונקבע ששניהם יחד צריכים להיות מטופלים על ידי הרווחה ולקבל הדרכה לגבי א'.   

ההחזרה הביתה נעשתה בהוראת בית המשפט, ותחת צו השגחה המחייב את נציגי עיריית תל אביב לפקח באופן הדוק על השתלבות של הילד ועל שלומו. המפגש הראשון עם המשפחה האומנת נקבע ל-4 בספטמבר, למשך לילה אחד אצלם בקיבוץ.

***

לדבריהם, המעבר היה קשה לא'. "הוא בכה בלי סוף", מספרת ד', "ואבא שלו לא הבין למה. הוא לא הבין שהילד מתגעגע. בכל שיחת טלפון הוא היה בוכה. אחרי שבועיים אבא שלו לקח לו את הטלפון, כנראה בגלל זה, ואז החזיר. ביום שלישי שעבר דיברתי אתו בפעם האחרונה. בסוף השיחה הזכרתי לו שיש לו אימון כדורגל. ביום חמישי הטלפון היה מנותק. ניסינו את האבא – מנותק.

"אחרי שעות מצאנו קרוב משפחה שהכרנו ואמר שהם נסעו לחופשה, לטיול, הוא כנראה ידע אבל לא רוצה להגיד ולא לשקר. זה עוד לא הדליק נורות אדומות, חשבנו שהם נסעו בארץ, כי חופש. אפילו ש', שהוא חשדן, לא חשב שאחרי שהבן אדם עבר את כל הטראומה של המסע, והילד הגיע עם טראומה כזו, הוא יחזור למקום שממנו ברח".

אבל אחרי יומיים אמר קרוב המשפחה שהם נסעו לאריתריאה. ש', שהתקשה להאמין, נסע לפלורנטין ומצא את אשתו השנייה של האב בדירה הקטנה, הרה, עם פעוט בן שנתיים, מתקשה להסביר לאן נעלם בעלה ומה תעשה עכשיו, כשנשארה לבדה. "אולי הוא בישראל, אולי באריתריאה", אמרה. הם לא הצליחו להבין אם היא מחפשת אחריו, או מקבלת בהכנעה את הפיתול הנוסף שחייה הקשים נקלעו אליו.      

אפרת ירדאי, כתבת "המקום" דוברת טיגרית, שוחחה אתה: "היא לא יודעת כלום, אף אחד מהחברים שלו והמשפחה שלו לא עונים ובכל המקומות שבילה בהם לא יודעים איפה הוא. אין לה מושג אם עזב את הארץ. היא היתה בשגרירות האריתראית אתמול, היו שם מעט אנשים בגלל יום א' אבל אמרו לה שלא מכירים אותו ולא יודעים. היא לא יודעת מה יהיה כשתלד. אין לה כאן משפחה קרובה. היא לא יודעת איך תתמודד מול בעל הבית, אפילו לא איך תגיע לבית חולים ללדת". 

ש' וד' זועמים על העובדת הסוציאלית של א'. לדבריהם, היא הלחיצה את האב באזהרות חוזרות ונשנות, שאם לא ינהג לפי ההנחיות יקחו לו שוב את הילד. הם מאמינים שהפחד הזה, יחד עם חוסר ההבנה שלו למצוקה של א' והתקרבות המפגש אתם, דחף אותו למעשה הנואש, להצטרף מרצונו לטיסה חזרה לאריתריאה. "הוא עשה את כל המסע לכאן רק כדי להציל את הילד שלו", אומר ש' בכאב, "אולי מבחינתו הוא ממשיך להציל אותו".

"אם היה לי ספק הכי קטן שאולי טוב לו – לא הייתי עושה את כל זה", בוכה ד'. תמונת הפרופיל שלה בסלולרי היא שלושה פרצופים חבוקים מחייכים: היא, בתה וא'. "אבל אני יודעת שרע לו מאוד. אני יודעת. אם הוא היה קצת יותר גדול או פחות ממשומע, הוא היה לוקח את הרגליים ובורח. אני בטוחה שהאבא לא סיפר לו שהם עוזבים לתמיד, בטח אמר לו משהו על חופשה. הוא לא היה עולה למטוס. הוא לא היה חוזר מאתנו".

מבחינת העובדת הסוציאלית ושירותי הרווחה, שמירת הוראת בית המשפט והאחריות שלהם נגמרו מיד כשהאב והבן נעלמו, עוד לפני שנודע שיצאו מהארץ. לאחר שהתברר שאינם בישראל הבהירו ש"זכותו של האב לקחת את הילד אתו לאריתריאה". רק לעירייה הסמכות לפנות לבית המשפט למימוש החלטתו, אולם היא לא תעשה זאת, ונמסר שאין כל כוונה להוציא צו עיכוב או החזרה. ביום רביעי אמורה העובדת הסוציאלית להיפגש עם המקרה הקשה הבא שלה – אישה הרה עם פעוט, בודדה, שאין לה פרנסה או עתיד.

מעיריית תל אביב נמסר: "גורמי הרווחה המטפלים במשפחה המדוברת פעלו על פי צו ההשגחה ועמדו בקשר רציף עם האב, תוך פיקוח ויישום תכנית הטיפול בילד. האב שיתף פעולה עם רשויות הרווחה ולא היה כל יסוד להניח כי האב מתכנן לעזוב את הארץ, ובכל מקרה צו ההשגחה אינו מונע יציאה מהארץ.

"עם קבלת המידע על אפשרות העזיבה של האב, נבדק המידע מול מכריו והם אישרו זאת. בית המשפט לנוער יעודכן בנושא, וגורמי הרווחה עומדים בקשר עם המשפחה שנותרה בארץ. מדיניות שירותי הרווחה בארץ אינה עושה הבחנה בין ילדים בעלי מעמד חוקי ובין אלה שהינם חסרי מעמד".

ש' הנואש אסף מהדירה את חפציו של א' שנותרו מאחור, ביניהם המתנות שנתנו לו אחיו וחבריו במסיבות הפרידה הרבות שעשו לו: אוזניות, מכשירMP3. את אלבום התמונות, יותר מ-400 תצלומים מארבע השנים המאושרות בביתם, לא מצא שם. הוא רוצה להאמין שא' לקח את האלבום, שהוא לא הלך לאיבוד. "אפילו לא אמרנו לו שלום לפני שנסע", מלמל, ומאז הוא מכונס באבלו. "אנחנו עוד נפגוש אותו", אומרת ד', "גם אם נצטרך לנסוע עד אריתריאה כדי לראות שהוא בסדר".