דמיינו לעצמכם אדם מן היישוב שקם יום אחד, ומחליט לנהל מהלך די חתרני במקום שמביא פרנסה למשפחתו. האדם הזה, שעד לפני רגע היה עובד אפור שרק רצה לגמור את היום בשלום, נכנס פתאום להרפתקה שיש בצידה מתח נפשי מסוג שלא הכיר ולא רצה להכיר. לפעמים אני מרגיש כמו פסיכולוג, מומחה להישרדות, או מדריך בתנועת נוער לעובדים. מדד הארוס עולה פלאים בחיים של האנשים שאני עובד איתם – אבל יחד איתו מדד החרדות והאימה.
זה התפקיד שלי. כבר שלוש שנים אני מלווה התארגנויות עובדים, חלק מוכרות יותר לציבור (כמו עובדי פלאפון, סלקום או ארגון העיתונאים), על חלקן איש לא שמע (כמו עמותת מרפא לנפש או יובנק). אני לא משפטן ולא איש איגוד מקצועי קלאסי, אלא עובד באגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, תפקיד שמורכב בעיקר מליווי אנושי של תהליך ההתאגדות. נכון שיצא לי לצעוק לתוך לא מעט מגאפונים, וגם הספקתי לגעת בעושר כשעמדתי עם שלטים מול הבתים של שאול אלוביץ', עופר נמרודי, נוחי דנקנר וגיל שרון, אבל בסופו של דבר העובדים, מובילי ההתאגדות, הם הדמויות המרתקות בסיפור הזה.
הרבה מעסיקים רואים בפגיעה בהתארגנות חלק ממהלך עסקי בחברה, ממש צעד אסטרטגי. מעסיק כזה עושה חשבון פשוט: עדיף לו לשלם קנס של 200 אלף שקל, ושעובדיו לא יתאגדו. שווים לו אפילו יום-יומיים של סיקור שלילי בתקשורת, על פני הכרה בועד העובדים שבעתיד עוד מסוגל לדרוש, השם ירחם, שיחתום איתם הסכם קיבוצי. על הדרך הוא יוציא הצהרה שהוא "מכבד את חופש ההתאגדות", ואולי עוד ירוויח מכל התקלה הזאת.
עכשיו נותר רק לדאוג שהעובדים לא יצליחו להקים לו ועד, ולזה יש כמה שיטות. ברוב המקרים, המעסיק ועושי דברו אפילו לא צריכים לפגוע בעובד פגיעה של ממש. מספיק להריץ שמועה שמתנהלת לה רשימה שחורה של עובדים שחתמו, אפילו אם אין כזו, ואפקט הפחד נוצר.
אם נדמה למעסיק שעשה שימוש באפקט "הרשימה השחורה" שפעלה כאן אינטואיציה נדירה שלו, שינוח. זו שיטה, והיא מובנית במקומות העבודה עוד טרם ימי ההתאגדות. מעיד על כך מרטין לוויט, מי שהיה יועץ מומחה לשבירת התאגדויות ("Union Buster"). לוויט מתאר את השימוש בפחד כמהלך מתוכנן, המנוהל מלמעלה, ולדבריו: "הפחד הוא חברו הטוב של שובר האיגודים".
האסטרטגים המהוללים הללו מנהלים לא פעם את המלחמה בהתארגנות עובדים בשיטות שמזכירות עולם תחתון, או אפילו הטרדה מינית. נניח שאתה, עובד רגיל, מוכנס פתאום לחדר מבודד ואדם שיש לו יחס של מרות עלייך, מספר לך שאתה בכלל כמו בן בשבילו. "אנחנו ממש משפחה, יש לך עתיד בחברה הזו", אומר המעסיק או שלוחו, "לא חבל להכניס גורם חיצוני למערכת היחסים הזו? "
יחסי העובד – מעביד הופכים ברגע להיות משהו אינטימי, והמציאות מטשטשת. "זה בסדר", אתה אומר לעצמך, "אנחנו לא רק עובדים יחד, אנחנו גם בני אדם. גם לו יש דעה, ומותר לו לבטא אותה". מי שמאזין להקלטה של מוביל ההתאגדות במחסני חשמל, תומר כובשי, בשיחה עם סמי לוי, מנהל המכירות הארצי, יכול להשתכנע מהטרמינולוגיה העבריינית: "בוא תהיה האיש שלי", אומר לו לוי ומציע, "נלך לשדה ונשרוף ת'טפסים". לרגע אפשר לשכוח שמדובר במנהל בכיר ולא בסצנה מהסופרנוס.
כמו הרבה קורבנות עבירה גם העובד שנחשף לפגיעה בהתאגדות לא מבין מיד שהוא כזה, כי לרוב התקרית אינה מלווה בברוטאליות, אלא להיפך: בחיוך, בטפיחה. לעיתים קרובות הפוגע הוא אדם נערץ ואהוב. יש גם אלמנט של הכחשה. מי רוצה לחשוב שהוא מונע מפחד? מה מבייש מזה? הרי אנחנו אנשים מבוגרים, לא יפחידו אותנו בקלות. הדרך הכי טובה להתכחש לבושה היא להזדהות עם התוקף: "אני מפחד? מה פתאום, אני פשוט מאמין שזה לא טוב לי".
אין פרופיל לעובד המפוחד. הוא יכול לקבל שכר מינימום או משכורת גבוהה, להיות צעיר או מבוגר, אדם מופנם, משכיל או ביקורתי. ממש כמו שנפגעות הטרדה מינית במקום העבודה יכולות להיות נשים "חזקות" (אפילו עיתונאיות) שלא יעזו להתלונן, עד הרגע שבו מגיעה האחת שעושה זאת וחושפת את האמת.
מאבק עובדי פלאפון שלקחתי חלק בליווי שלו היה מהקשים בשנים האחרונות. עובדים רבים יצרו איתנו קשר אנונימי ודיווחו על שיחות אחד על אחד של מנהלים שפונים אליהם בנושא, מפעילים לחץ לא חוקי, אבל לך תוכיח משהו כשזאת מילה של העובד מול מילה של המנהל. בדיוק בגלל זה הם מפחדים להיחשף.
תחושת התסכול התחילה להתפוגג רק כשקבוצת עובדים ממרכז שירות באום אל-פחם עשתה מעשה והעבירה לנו סרטון בו רואים מנהל אגף בכיר מפעיל לחץ על העובדים לבטל חתימתם. החשיפה הזו העמידה בסיכון את העובדים, הרי אף אחד לא הבטיח להם בשלב הזה שההתאגדות באמת תצליח. היום אנחנו יודעים להגיד שאחד הגורמים להצלחת המאבק ולקביעת פסקי הדין התקדימיים הללו הוא חשיפת הסיפור.
אז אילו תשובות נותנים לפחד? בשנים האחרונות נעשו כמה תיקוני חקיקה מצוינים ביוזמת ההסתדרות. למשל, לחוק הסכמים קיבוציים הוכנס סעיף הקובע כי בהתארגנות ראשונית חלה על המעביד חובת ניהול משא ומתן עם ארגון העובדים היציג. הוכנסו לשם גם הגבלות על פגיעה בהתארגנות, כולל פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה כזו – וזה אפילו יושם בפסק הדין של מחסני חשמל ובפסקי דין תקדימיים כמו של התאגדות עובדי פלאפון. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי על המעסיק חל איסור מחמיר להתערב ואף להתבטא בכל עניין שקשור בהתאגדות.
בכל פעם שהחלטה כזו מתקבלת כולנו צוהלים בהתרגשות: "סוף סוף אנחנו מדינה מתוקנת! זה שובה של העבודה המאורגנת! עכשיו המעסיק יחשוב פעמיים!". ואכן, הוא חושב פעמיים. המעסיק החדש חושב אפילו עשר פעמים. הוא מתוחכם ונבזי מאי פעם, והמציאות מורכבת הרבה יותר מהחלטות באולם בית המשפט או באקדמיה.
איך בכל זאת עוזרים ההישגים המשפטיים האחרונים לעובדים? כאן אני חייב לחזור לפסיכולוגיה. ההגבלות על פגיעה ממשית (פיטורין, העברה מתפקיד, הפלייה וכו') כל כך חזקות, שלמעסיק נשאר רק להיראות מסוכן. המעסיקים מתנהגים כרגע כמו הכלב שילדי השכונה חוששים מפניו, הנביחות שלו מרתיעות ומרחיקות אותם מהגדר, אבל אחרי כמה שבועות כולם מגלים שלכלב הזה אין שיניים. אפילו העובדים יבינו את זה בקרוב, וזו אולי הסיבה למלחמת החורמה שמנהלים המעסיקים נגד בית הדין לעבודה ונגד חוקי המגן של התארגנויות העובדים. את זה אני מנסה להסביר לעובדים שאני מלווה.
ההיסטוריה הוכיחה שפחד הוא אמצעי הניהול הטוב ביותר, ובזה טמון הכל. לא רק אובדן הון ורווחים שלובים בחתימה על הסכם קיבוצי מטרידים את המעסיק, אלא גם ובעיקר אובדן הפחד. עובד מאוגד הוא עובד פחות מפוחד, ואת זה הם מפחדים לאבד. אבל זה גם הדבר היחיד שאפשר לקחת מהם. לכן הדרך היחידה להפסיק לפחד היא פשוט להפסיק לפחד.