אין כמו האנליזות המשובבות שמספקים ראשי המשק שלנו, חבורת דובוני-איכפת-לי של ההון-שלטון, בנוגע לקיומנו המעיק כאזרחים שלא מניבים רווחים. לעולם לא יימאס לספוג מתובנותיהם המחכימות בעניין ההתעקשות הקטנונית והלא רנטבילית הזאת שלנו, נתיני המשק, להמשיך ולחיות.
זה התחיל בכלכלן, הפרשן וההומניסט הדגול שלמה מעוז, דירקטור ב-15 חברות ציבוריות בישראל, אשר קבל על הרהבת העוז המחוצפת של אנשים לשרך רגליים בעניין המוות במקום להתפגר בזריזות: "אנשים פה מסרבים למות. כל אחד נאחז בקרנות המזבח, וכל שנה של חיים עולה הרבה כסף. גם הילדים נשארים בבית, ואי אפשר להיפטר מהם", אמר בכנס שהתקיים בפברואר השנה.
החרה החזיק אחריו ראש מטה השטח של יאיר לפיד ומנכ"ל משרד הרווחה הטרי יוסי סילמן, עם האבחנה האסתטית הבאה על מצבנו: "נכון שיש בישראל ילדים רעבים – אבל אין אנשים עם בטן נפוחה מרעב", אמר ביולי השנה ל"דה-מרקר". באמת, כפיות טובה שכזו. איך אפשר להשוות בין רעב מציק של עוני לגסיסה בפועל? קצת סבלנות ונגיע גם לשם.
לא נפקד גם מקומו של אליעזר פישמן, טייקון נדל"ן ותקשורת והבעלים של קבוצת פישמן, שמייחל לקבורתם המהירה של סבא וסבתא: "אנחנו חיים מירושות, זה תמיד היה כך. היום ההורים מתים לאט יותר, אז נוצרה בעיה. אם הסבים והסבתות היו ממשיכים למות בגיל 65, לא היתה בעייה ולא היתה מחאה", אמר בפאנל בנושא הנדל"ן שהתקיים ביולי.
והנה, הגיעה שעתה של יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר של לפיד, ההיא שהובילה בעבר את הרפורמות בקיצוץ קצבאות ילדים וקצבאות אבטלה בהיקף של כ-10 מיליארדי שקלים, להרביץ בנו קורטוב של פישמניזם. בראיון מלוקק לליידי גלובס (מגזין בבעלות פישמן מיודענו, איזה עולם קטן!) היא מגלה לנו ש"אף פעם לא הייתי אכזרית", וכי היא חותרת להעלאת גיל הפרישה לנשים (כלומר לדחיית מועד תשלום הקצבה על ידי המדינה) ל-67, כי "גיל 60 כגיל פנסיה נקבע בתקופת ביסמרק, כשתוחלת החיים היתה 20 שנה פחות".
היא מעלה כמה טענות עיקריות להצדקת המהלך. הראשונה: כשגיל הפרישה נמוך "אשה לא מצליחה לצבור מספיק פנסיה שתאפשר רמת חיים הולמת".
ובכן, ניוז פלאש: גם גברים רבים, שגיל הפרישה שלהם כבר עכשיו גבוה יותר (וחבל!) – לא יצליחו במצב הנוכחי לצבור פנסיה שתאפשר להם רמת חיים הולמת.
לאנדורן, שניהלה ארבע מקרנות הפנסיה הוותיקות, יש ודאי מושג למה.
כשדמי הניהול המופקעים, שהיא וחבריה משרתי ההון איפשרו ליטול מאתנו, בולעים 30-25 אחוזים (בהערכה זהירה) מהפנסיה של כולנו – אין סיכוי גדול שנזדקן בכבוד גם אם נפרוש בגיל 90. בעצם, יש כמה שכן יזדקנו בכבוד: יעל אנדורן, יאיר לפיד, בנימין נתניהו, סילבן שלום, נוחי דנקנר, יצחק תשובה, לב לבייב, עידן עופר וחבריהם באלפיון. הפנסיות שלנו כבר דאגו לזה.
למעשה, בכל שנה יכולות חברות הפנסיה לקחת 2 אחוזי דמי ניהול על הסכום שצברנו עד אותה שנה וכן 6 אחוזים על ההפקדות השוטפות של אותה שנה. יש מקומות בעולם שבהן פועל מודל של מלכ"ר (מוסד ללא כוונת רווח), שמנהל פנסיה עבור דמי ניהול של רבע אחוז בשנה. אנדורן וחבריה מטרפדים את אימוץ המודל בעקביות כבר שנים. בפועל, זה מה ששוחט לנו את הפנסיה ולא גיל הפרישה שהפישמנים אוהבים כל כך לנופף בו.
אבל למה להתעמת עם חברות הביטוח הללו, אם אפשר פשוט לחלוב ציבור אדיש, מסטול מאיומים בטחוניים ותוכניות ריאליטי, ומותש מאלף חזיתות של מאבק ברשויות? אז במקום לעלות על בריקדות מולן כדי להגן על זיקנתנו, נתנו לחברות הביטוח הפנסיוני לדוג קרפיונים באמבט, בלי שום תחרות וללא הגבלה. וזה עוד לפני שאישרו להן לתרום עוד מליארדים מקרנות הפנסיה שלנו בהלוואות עתק חתומות על קרח, או למימון מיזמיהם הכושלים של הדנקנרז, התשובז והלבייבז.
הטענה השנייה שאנדורן מנסחת היא: כי "לאשה שהגיעה לגיל 60 יש תוחלת חיים של עד גיל 87 בממוצע. אם היא פורשת בגיל 62, יש לה עוד 25 שנה שבהן לא תהיה בשוק העבודה".
ראשית, מהיכן היא שאבה את הנתון לפיו תוחלת החיים הנשית הממוצעת בארץ היא 87? למעשה על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדובר בגיל 83.2 בממוצע. אולי השירות הציבורי לצד יאיר לפיד שיבש גם אצלה את בוחן המציאות?
שנית, שוק העבודה לא בדיוק מחייך לנשים (או לגברים) שעברו את גיל 40 או 50. לבני 60 ויותר הוא כבר צוחק בפרצוף. המדינה, למשל, שהיא אחד המעסיקים הגדולים בארץ, מגבילה בפועל שכירת עובדים חדשים על פי קריטריון גיל. למעשה, עד לפני כמה שנים התקיימה אפליה רשמית בעניין. המשטרה לא קיבלה מועמדים שגילם עלה על 35, משמר הכנסת הגביל את גיל המועמדים ל-25, המכס הגביל ל-35, בתי החולים הממשלתיים דחו מאבטחים שגילם עלה על 40, ובשירות בתי הסוהר התקיים פער בין מדיניות הגיוס הלכה למעשה לבין המוצהרת בתקנות. בתקנות, גיל הסף שצוין היה 40 ואילו בפקודת הנציבות צוין הגיל כ-35.
לפני כמה שנים הוגש בג"צ בעניין, ומאז יש להניח שהכללים על הנייר השתנו. בפועל, לעומת זאת, לא חסרות עילות יצירתיות שבגינן אפשר להדוף מועמד או מועמדת מבוגרים, ולא רק במגזר הציבורי.
למעשה, מי שאיתרע מזלו להפלט ממקום עבודתו מגיל מסוים ואילך, גילה על בשרו כמה קשה לעיתים להשתלב בחזרה בשוק העבודה.
כך או כך, מוגזם לדרוש מהמדינה כל כך הרבה שנות תשלום של מה שהיה אמור להבטיח את קיומנו בכבוד לעת זיקנה. כל שנה שאנחנו חיות (וחיים) בגימלאות: היא שנה אחת יותר מדי במאזנים הפיננסיים של אנדורן וחבריה הפישמניסטים.
אבל אני תוהה: למה להסתפק בפתרון חלקי ומוגבל כמו קיצור שנות הפנסיה בכמה שנים ובתקווה המפעמת שנבין את הרמז ונואיל למות עד אז? למה לא לחשוב בגדול וללכת על אחד משני פתרונות העומק הבאים: העלאת גיל הפרישה ל-120, שתביא לצמצום מקסימלי של מספר המסתננים לרשימת מקבלי קצבת הזיקנה מהביטוח הלאומי. לחילופין, ניתן לקצר באופן יזום את תוחלת החיים של כולנו ל-60 שנים גג, כבימים היפים של עידן ביסמרק.
לזכותם של קברניטי המדינה ייאמר, שאולי זה לא הפתרון המוצהר, אבל אי אפשר לבטל את פועלם המסור בתחומי התעסוקה, הביטחון, הבריאות והרווחה – להגשמת החזון הקטלני הנ"ל.
