"ג'יהאדיסט בחליפה", "עורף הראשים" או "דאעשיסט" – אלה הם רק מקצת מן הכינויים שאנו פוגשים בתקשורת הישראלית לשליט החדש של סוריה, אחמד א-שרע, ולארגון שהוא עמד בראשו ואנשיו מרכיבים את הממשל הסורי וממלאים את שורות הצבא החדש כיום. מעבר לשגיאות העובדתיות, תיאורים פשטניים אלה מונעים מהציבור הישראלי להיחשף לתהליך המאלף שעבר ארגון היאת תחריר א־שאם – ממיליציה חמושה המסנופת לאל־קאעידה לארגון צבאי ולאליטה הפוליטית החדשה בסוריה. 

עם זאת, השתחררות משימוש בכינויים נדושים אינה פוטרת מקיום דיון רציני על כנות התהליך שעברו הארגון והעומד בראשו. בין שני הקטבים – הישארות בחזקת ארגון ג'יהאדיסטי לבין רפורמיזם מוחלט – ישנו מנעד רחב של אפשרויות שהארגון נע לרוחבו בעשור וחצי האחרונים. 

דיון כזה בדיוק התנהל באתר הלבנוני הליברלי דרג' במסגרת ביקורת שכתב העיתונאי הסורי עמאר אל־מאמון. ביקורתו עוסקת בספר שראה אור לאחרונה תחת השם: Transformed by the people: Hayat Tahrir al-Sham’s Road to Power in Syria, שנכתב על ידי ג'רום דרבון (Drevon) ופטריק הני (Haenni) – חוקרים ותיקים של ארגוני ג'יהאד והאסלאם הפוליטי שליוו את הארגון מקרוב בעשור האחרון. 

נפוליאן הסורי

השניים מציעים תזה באשר למצב "הפוסט־מהפכני" שבו ארגון היאת תחריר א־שאם מצוי. באנלוגיה לצרפת המהפכנית, החוקרים טוענים כי הארגון וסוריה עוברים כעת את "השלב התרמידורי" שלהם, כלומר שלב ההתייצבות הפוליטית, אשר חותמת תקופה מהפכנית שלוותה באלימות ובטיהורים פוליטיים. האנלוגיה היא כאמור למהפכה הצרפתית, כשמלחמת האזרחים האכזרית משולה לשלטון הטרור שהגיע לשיאו בתקופת מקסימיליאן רובספייר והסתיים ב"ריאקציה התרמידורית". 

ככלל, אירועי המהפכה הצרפתית שימשו את החוקרים כמסגרת אנליטית לתיאור התפתחות הארגון היאת תחריר א־שאם כמו גם לטיפוח דימויו של א־שרע כמעין נפוליאון בגרסה הסורית. המנהיג הסורי מוצג בספר כדמות כריזמטית במידותיו של הקיסר הצרפתי. צעידתו לדמשק מתוארת כשלב שבו המהפכן עולה על כס השלטון לאחר מרחץ דמים, ומציע סדר חדש, פחות כאוטי ויותר ממלכתי, וכפי שנראה להלן – פרגמטי. 

המסגרת הפרשנית של החוקרים וכן ההנחות שהיא מסתמכת עליהן עומדות לביקורת חריפה של אל־מאמון. בטרם הוא ניגש להפריך את הנחותיהם, אל־מאמון מבקר את החוקרים על בחירתם להחיל תיאוריות פוליטיות ואנלוגיות היסטוריות שאינן משיקות לאירועים בסוריה. ההיקסמות מתיאוריות מתחום מדעי המדינה, הוא טוען, גרמה להם לזנוח דיסציפלינות מתאימות יותר, כלומר חקר האסלאם הפוליטי וארגוני הג'יהאד. 

אל־מאמון גורס כי נקודות העיוורון הפרשניות נובעות גם ממתודולוגיה בעייתית. החוקרים התאהבו במושא מחקרם הודות לקשרים הדוקים עם בכירי הארגון, שפרשו בפניהם את משנתם בזמן אמת. בהדרגה, נפלו החוקרים ברשתם, מה שהוביל לאימוץ הפרשנות של בכירי היאת תחריר א־שאם לטרנספורמציה שעובר הארגון. זאת ועוד, דרבון והני התעלמו באופן מודע ממקרים של אלימות פוליטית ומהפרת זכויות אדם שהיו מנת חלקו של הארגון בתקופת שלטונו באדליב, משל היה מדובר בתוצר לוואי בלבד של המהפכה ולא בחלק מה"רזון דטרה" שלה. החוקרים יטענו להגנתם כי המחקר שלהם עוסק בממד הפוליטי של הארגון לבדו, ולכן הם לא מצאו לנכון לדון בכל ההיבטים הקשורים לארגון.

קווים לדמותו של הפרגמטיזם

אילו היה צריך לסכם בספר את דמותם של א־שרע ושל ארגונו במילה אחת, הרי שהייתה זו המילה "פרגמטים". אל־מאמון מראה כי המילה בהטיותיה השונות מופיעה 55 פעמים בספר של כ־300 עמודים, כלומר כמעט בכל חמישה עמודים. המהלך המתואר בספר כדי להצדיק את התואר "פרגמטי" הוא בהחלט לא בלתי־סביר – ארגון היאת תחריר א־שאם החל את דרכו כג'בהת א־נוסרה, שלוחה של הג'יהאד הגלובלי ושל אל־קאעדה הדוגלת בתכפיר, קרי האשמת מוסלמים בכפירה תוך הפעלת אלימות פוליטית כלפיהם.

"הפרגמטיזם", לדידם של שני המחברים, התחיל כאשר שינה הארגון את שמו להיאת תחריר א־שאם, מסגרת מקומית "סורית" יותר המשוחררת מעול הג'יהאד הגלובלי ומשתפת פעולה עם פלגים אחרים תחת אותה מטרייה ארגונית ועם שחקנים אזוריים ובין־לאומיים. המטמורפוזה הסתיימה בימי ההתייצבות באדליב, אז כונן הארגון את "ממשלת ההצלה", מסגרת שלטונית המנהלת מוסדות אזרחיים ואת חייהם השוטפים של 4-3 מיליון מתושבי המחוז.

עם זאת, תיאור המסלול הזה כ"פרגמטיזם" לוקה בחסר וכופה פרשנות שאל־מאמון מזהה כאוריינטליסטית. ה"מהפכה השקטה" שמדביקים המחברים להיאת היא חלק מקטגוריה שהוא מכנה "אוריינטליזם של ג'יהאד", שנועדה לשכך את החרדות של המערב מפני הג'יהאד הגלובלי. מהפכה שקטה ופרגמטיזם הן המשגות מערביות שאינן מיטיבות לתאר את התהליך שעבר הארגון על פי הבנתו.

נשים, מיעוטים וכלכלה חופשית

לדידם של המחברים, המהפכה הפרגמטית היא צלע אחת בתוך פרויקט אידאולוגי ואינטלקטואלי. את הפרויקט הובילו מדינאים ואנשי מעשה בתוך הארגון, אך בעיקר אידאולוגים בכירים ובראשם דמות המוכרת במיוחד ליודעי ח"ן והעונה לשם עבד א־רחים עטון. האחרון ניסח רפורמה דתית, ריכך את שיח הג'יהאד וניער את חוצנו מהשימוש ב"תכפיר" תוך אימוץ שיח אסלאמי אינקלוסיבי בהתייחס למוסלמים שאינם אדוקים בדתם וכן למיעוטים דתיים ולנשים.

אל־מאמון מתייחס בציניות למהפכה האידאולוגית ה"פרגמטית", וסבור כי מדובר באמצעי לתפוס את השלטון ותו לא. לשיטתו, המחברים קושרים כתרים לארגון בעוד הוא עשה את מה שעשו רבים לפניו. הוא מזכיר כי המעבר של מיליציה חמושה ואידאולוגית להגמון פוליטי אינו חדש, ודי להזכיר את חיזבאללה, חמאס והחות'ים. העובדה שהוחלט גם לא לקיים בחירות דמוקרטיות בשלב המעבר הנוכחי גם היא מטילה צל כבד על הפרויקט הפוליטי של א־שרע, ועשויה לרמוז על תאוות שלטון יותר מאשר על שינוי מהותי. 

ביטוי נוסף לפרגמטיזם של הארגון שהפך למדינה, מצוי לפי הכותבים ביחסו לנשים ולמיעוטים דתיים. הם מצביעים על היעדרם של מנגנוני אכיפה רשמיים או של כפייה דתית מטעם ממשלת ההצלה שפעלה באדליב כעדות לגישה פשרנית יותר לגבי מעמד האישה. אל־מאמון מבקש לצנן את האופטימיות בהקשר הזה. לטענתו, ממשלת ההצלה באדליב דחקה בהדרגה את הנשים מהמרחב הציבורי והפוליטי תוך ניצול המצב המיוחד בסוריה בכלל ובאדליב בפרט.

מתבססים באדליב

המשבר ההומניטרי במחוז ובמדינה עירב ארגוני חברה אזרחיים, ארגונים הומניטריים וארגונים בלתי־ממשלתיים. אלו העסיקו נשים רבות תחתיהן, אך התנו את הסיוע בהימנעות מיצירת מגעים ישירים עם היאת תחריר א־שאם, שסווג באותה תקופה כארגון טרור. באופן הזה, נותרו הנשים מחוץ למרחב הציבורי והפוליטי מבלי שממשלת ההצלה נאלצה להשתמש באמצעי אכיפה כדי להדירם בחקיקה. 

גם בעניין המיעוטים החוקרים עושים לארגון הנחה גדולה, לדעת אל־מאמון, וזאת בלשון המעטה. הכותבים מבליטים את הביקור של א־שרע בכפרי הדרוזים והנוצרים, את שיח הפיוס הבין־עדתי שאימץ ואת הערבויות שניתנו לשלומם ולביטחונם. מגמה זו השתקפה היטב בנאום שנשא א־שרע בעת ביקור שערך בכפרים הנוצריים, ובו הצהיר כי "אין להעמיק בעבר ובייחוד לא במסעי הצלב או במניפולציות של המשטר [משטר אסד] עם מיעוטים".

א־שרע מבקש להציף את בעיית המיעוטים במדינה כהבניה של המשטר הקודם, אל־מאמון טוען, אך מתעלם מהאחריות של ארגוני הג'יהאד למצב, לרבות אחריות ארגונו שלו. אל־מאמון מבקש מהקוראים לזכור כי גירוש, כפייה, אלימות והמרות דת היו מנת חלקו של ארגונו של א־שרע לפני ההתבססות באדליב.

כלכלה חופשית או חברה חופשית?

כותבי הספר הבחינו כי במסגרת הדאגה למרקם החיים היום־יומי, עלה בידי הארגון ליצור מרחב ציבורי חדש באדליב, המבוסס על כלכלה צרכנית ועל תרבות פנאי, לרבות קניונים, מרכזים מסחריים, שווקים, בתי קפה ומרכזי בילוי. עובדה זו אמורה גם היא לעגן את טענת ההתמתנות והאדפטציה שערך הארגון למציאות החיים של התושבים שבהם הוא משל.

לטענת אל־מאמון, אף בטענה זו יש מן ההיתממות. כלכלה חופשית ומרחב ציבורי תוסס על פני השטח פירושם הפקת רווחים ומשטור המרחב הציבורי מתחתיו. לשיטתו, המסחר השוקק אפשר לארגון לקיים מונופול על מעברי הסחורות, לגרוף רווחים ממיסים ולהכפיל את הכנסותיו.

הארגון גם ניהל את המסחר ביד רמה על ידי ריכוזו בקניונים ובמרכזים מסחריים כדי לקדם בין היתר גם מטרות פוליטיות וחברתיות לתועלתו. ריכוז המסחר, ששיאו בהקמת קניון אל־חמרא באדליב, סייע להידוק השליטה והמשטור החברתי לרבות הפרדה מגדרית. הארגון לשיטתו פעל נמרצות לקדם מיזמים עסקיים שהמירו את הפעילות הצרכנית לפוליטיקה של שליטה וציות חברתי. המעקב אחר הנעשה במרכזי המסחר שימש את הארגון "לבדוק את הדופק" לגבי האפשרי ולמצוא איזונים בין הלחצים מהפלגים הקיצוניים יותר שפעלו מימינו לבין הצרכים של האוכלוסייה הכללית.

בחזרה לעתיד

משטרים עומדים למבחן אמיתי כאשר הם מאותגרים על ידי הציבור או על ידי חלופה שלטונית. ממשלת ההצלה ניצבה בפני אתגר כזה בפעם הראשונה עם התפרצותו של גל מחאות באדליב בין מרץ לאוגוסט 2024. התגובה של הארגון הייתה מרוסנת ומבליגה. ירי לעבר מפגינים היה מאורע נדיר; לא הופעלה אלימות שיטתית, ולא בוצעו מעצרים נרחבים. במקום זאת, ניסה הארגון לגבש אסטרטגיה של הכלה, האטה ופירוק הדרגתי וסבלני של המחאה, תוך שימוש תדיר במחסומים, מעצרים קצרי מועד והפעלת אלימות סמויה מן העין ככל האפשר.

כותבי הספר סוברים כי האסטרטגיה של הארגון מלמדת על מאפייני המשטר החדש. לטענתם, הארגון הסורי ביקש לבדל את עצמו מהמודלים הרודניים והאלימים המאפיינים את המשטרים במזרח התיכון, ובפרט את שלטונות היחיד של אסד, א־סיסי ומוחמד בן סלמאן, לטובת דגם מכיל יותר שנרתע מאלימות פוליטית מופרזת. אל־מאמון אינו חולק על הפרטים, אך סבור שאין בהם כדי להצביע על המודל המשטרי הרצוי, אלא על חישוב פוליטי קר שהתאים למקום ולזמן. האביב הערבי לימד את הארגון כי סבלנות אסטרטגית וריסון יעילים יותר לשימור משטר סמכותני במצבי קיצון.

למחוק את העבר

מאז נפילת המשטר, הציבור הסורי מאותת בכל דרך כי ברצונו להשקיע את כל מרצו כדי "לבנות את המדינה". זו הסיסמה שמונפת תדיר באירועים ציבוריים ובמחאות המוניות, וזו הסיסמה שאימצו לעצמם א־שרע ופמלייתו. ההנהגה החדשה קוראת נכון את המציאות – העם הסורי, אל־מאמון טוען, מעוניין ביציבות ולא במהפכה נוספת שאחריתה מי ישורנה. 

סיסמה נוספת שנשמעת מפי כל חבר ממשלה בימינו היא, כדברי א־שרע באדליב, "למחוק את העבר". בהתבסס על מסקנתם של כותבי הספר, מחיקת העבר כמו האלסטיות הפוליטית, הפרגמטיזם והתנועה המתמדת – הן חלק מהמטען הגנטי של הארגון שהפך למדינה, המוצג לאורך הספר כמעין ישות פוסט־מודרנית. אך העבר, אל־מאמון שב ומזכיר, רדף וירדוף אותם תמיד – פעם בסרטונים נשכחים של שר המשפטים הנוכחי שמיישם באדליב את חוקי השריעה, ופעם במעשי טבח שלוחמים מחוללים במסגרת דיכוי מרידות בא־סווידא או בריכוזים העלוויים. 

המעברים הרצופים שעבר הארגון מג׳בהת א־נוסרה, להיאת תחריר א־שאם, לממשלת ההצלה ולממשלה הזמנית, מצטיירים לא כתהליך התפתחות ליניארי אלא כסדרת ניתוקים מכוונים מן העבר. כל  "שלב", אל־מאמון מבהיר, מוחק את קודמו ומציג את ההווה כנקודת פתיחה חדשה ונטולת רבב. כך נוצרת דינמיקה של מחילה עצמית מתמדת שבה הפשעים, הדיכוי והכפייה של כל תקופה נספגים בתוך מבנה כוח חדש ומשתנה, וכמובן נשכחים במכוון.

במקביל לכל זאת, אל־מאמון מתריע, הארגון בולע אל תוכו את הקיצוניים ומנהל את חיי האזרחים במודל של כלכלה שברירית אך מבוקרת, המעניקה לו יציבות אולם אינה פותחת פתח לשינוי אמיתי. מי שמנצח על כל המעברים הללו הוא אחמד הוא א־שרע עצמו – דמות שיכולה לנוע בקלות יחסית בין שמות, להחליף בגדים ולשנות תפקידים, ומשמרת שליטה רציפה למרות התמורות הסמליות. השאלה היא איך מתגלם הפרגמטיזם שלו – התמתנות אידאולוגית סדורה, כפי שביקשו לטעון מחברי הספר, או היכולת לארוז מחדש מבנה כוח אסלאמיסטי באריזות משתנות, כפי שחושש אל־מאמון. 

מיקי לוזון כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.