צילום: לובה פיין
זמן קצר לפני פרוץ המחאה החברתית, אחרי ארבע שנים של מאבק משפטי, סוף סוף הייתי חופשייה – הסתיימה התביעה נגד אבא שלי, שפגע בי מינית. לכן, בקיץ 2011, כשהמחאה הרעידה את הארץ, אני לא הייתי כאן. ברגעים הכל כך משמעותיים, טורפי קלפים והיסטוריים, כשקרה כאן אירוע שיעצב את המדינה ואת אזרחיה לשנים רבות, אני הייתי בחו"ל. אבל זה לא שהמחאה ואני לא נפגשנו – להיפך – נפגשנו ברגע מכריע ששינה אותי לנצח ובדיוק בגלל זה, גם פספסתי אותה וגם השתניתי בעקבותיה לנצח.
בתביעה האזרחית נגד אבא שלי, כללתי גם את עובדת הרווחה שטיפלה (או לא) במקרה, את פקידת הסעד, את המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל ואת מדינת ישראל שנכנסה להליך כצד ג'. עבור בחורה בשנות העשרים שלה, היה מדובר בנטל כבד. עוד לפני ההליך הזה, הליכים נוספים קדמו לו. כן, ב-2011, כשסוף סוף זה נגמר, הייתי חופשיה מהליכים משפטיים בפעם הראשונה זה חמש עשרה שנה, ואחזרתי בידי צ'ק על סכום שאותו לא הכרתי כעובדת בשכר רעב בסטימצקי.
לא הייתם נוסעים לחו"ל במקומי?
בזמן שכל הארץ סערה, נתניהו ניסה לפייס, דפני ליף עשתה לפוליטיקאים בית ספר וסתיו שפיר ואיציק שמולי עוד היו ילדים עם בייבי פייס, אני הייתי ביבשת אחרת, מפצה את עצמי, מלקקת את הפצעים ומנסה להתרגל לשינוי הכל כך קיצוני הזה בחיים שלי.
כשחזרתי לארץ, המדינה שינתה פניה כמוני. הייתי אותה אחת, רק חדשה, וגם ישראל. חזרתי לארץ כמו אש מתפרצת ששנים ניסו לחנוק, כמו הר געש שהיה רדום, כמו שיר רוק שלחצו בו פאוז באמצע, ונראה היה שגם המדינה באותו מצב. שתינו התעוררנו לחיים וזה עשה עליי רושם כביר. אפילו לא הספקתי לחשוב שאולי פספסתי משהו (היום בדיעבד, וואו, איך הייתי בחו"ל דאמיט?).
לאן שלא הסתכלתי היו בטלויזיה, בעיתונות, באתרי האינטרנט צעירים שהרגישו ודיברו כמוני. וסוף סוף הרגשתי שלדברים שאני עושה יש שם. שנים לפני כן, נסעתי להתנדב עם ארגוני סיוע במזרח אפריקה, במלחמת לבנון השניה נסעתי להתנדב עם צוותים שעשו פעילויות לילדים שהיו סגורים במקלטים. ארזתי חבילות מזון לנזקקים, החתמתי על עצומות, כתבתי שוב ושוב לחברות מסחריות שהמוצרים שלהם לא עמדו בהבטחות שלהם לצרכן, התנדבתי בעמותות בע"ח, אימצתי קשישה.
אף פעם לא יכולתי להפסיק להתערב, להתווכח, להמריד ולנסות להגן על מי שראיתי שזקוק לכך. הסביבה שלי לא ראתה בי לוחמת צדק מהוללת, אלא בעיקר מישהי שמתעסקת בתפל – רק בסרטים זו אידיליה, ובחיים האמיתיים זו נודניקית עם פה גדול שמתערבת ומוציאה אנשים משלוותם. אנשים רבים, מה לעשות, לא רוצים שינוי וקשה להם להזדהות עם החלש כשהם החזק. אבל לא יכולתי לעמוד מנגד או לשתוק – הייתה לי בעיה ולא היה לה שם.
בזמן המשפט, במהלך ארבע השנים הנוראות ההן, יצרתי סרט תיעודי שנקרא "כביסה מלוכלכת" וממש רגע לאחר המהפכה החברתית, הוא הוקרן בפסטיבל דוקאביב כשהפנים שלי לא מטושטשים ואני מופיעה בשמי המלא, "יעל שרר, במאית". עבור עיתונאים, הייתי כמו מן שנפל משמיים ואחרי שקצת התרגלתי לחשיפה (כמו חתול בלילה שחוצה כביש חשוך ושקט, ופתאום נופל עליו זרקור), לא יכולתי להתעלם מהבמה שניתנה לי בדיוק בשביל לא לשתוק. אז דיברתי. אז עשיתי רעש. היו דברים שהיה לי חשוב לומר. היו דברים שחשבתי שיהיה לנשים וגברים חשוב לשמוע.
תחת כל עץ רענן, אמרתי שאין לי – או לכל נפגע או נפגעת – שום סיבה להתבייש ושום סיבה להסתיר את הפנים. שהפגיעה לא מביישת אותנו אלא את הפוגע, שפגיעה מינית היא תופעה רחבה ונפוצה, שחושבים שהיא נדירה רק כי לא מדברים עליה ומשתיקים אותה. אמרתי שאני לא לבד והדהמתי קהלים כשפניתי אליהם ואמרתי שבלי להכיר איש ממאות האנשים מולי, ברור לי שבקהל יושבות ויושבים אנשים שעברו פגיעה מינית, ואפילו לא מעט. הכח של המילים האלו, שהיום הן כמעט מובנות מאליהן, אפרופו מהפכות, היה ממש מחשמל.
לקח לי כמה חודשים להבין שה"בעיה" שלי, אותה בעיה ששנים לא היה לה שם, אותה המהפכה, מחאת האוהלים, צעדת המיליון, איך שלא תקראו לה, נתנה לי שם, עשתה לי "ניימינג". פתאום המושג "פעיל חברתי" לא היה מישהו חסר כח או איזוטרי, איזה נודניק חסר השפעה. זה היה משהו, משהו אמיתי, משהו שכשאומרים אותו, יש לו תוכן, נוכחות, השפעה. פתאום הבנתי מי אני ומי אני הייתי כל הזמן ולא ידעתי.
היום, בעקבות ה"ניימינג", אני שמחה לראות סביבי גם "קליימינג"; עשרות ואולי אפילו מאות פעילים חברתיים, אנשים שאכפת להם, שרוצים שינוי, שלא יכולים לשתוק מול עוולה, מכל צד של כל ויכוח אפשרי בקשת הפוליטית הרחבה, משתמשים במושג הזה והם ראויים לו. מדינת ישראל הוכיחה לעצמה שהאנשים האלו חשובים, משפיעים, ראויים לכבוד, והפייסבוק אפשר לכולנו לשמוע אותן ואותם לא פחות מאת המיינסטרים העייף, הציני והמיואש. יש פה אנשים שרוצים שהעולם יהיה טוב יותר, זו ה"בעיה" שלהם, וסוף סוף, יש לה שם.
—
יעל שרר היא פעילה חברתית ובמאית דוקומנטרית
