תקרית בבסיס האם משגרת את החייזר הזה למסע
נולדתי בכוכב האופטימיות, מה שהופך אותי לחייזר ביקום בו ביורוקרטים של משרד החינוך שולטים בגורלי. ככה זה כשאתה בן חמש עשרה. החייזרות שבי מילאה אותי גם באומץ לנסות להחזיר לחיי את מה שהביורוקרטים גזלו ממני – המורים שלי.
בפרקים הקודמים:
- בתור אוטיסט שמרותק לכסא בבית ספר יש לי ערך כלכלי הכי גבוה
- מחוקקי המדינה לא ינוחו ולא יירגעו עד שיסיימו להגדיר אותי כעציץ
- הַ"שָּׁלוֹם כִּתָּה אָלֶף" הַזֶּה נִתְקָע לִי בַּגָּרוֹן
אני לומד בבית כבר שבע שנים. אין לי בית ספר, אבל יש לי מורים. יש חוק במדינת ישראל, שלפיו המדינה שולחת מורים לתלמידים שאינם לומדים בבתי ספר בגלל מצב רפואי או נפשי. חלקם נמצאים בביתם זמן כה רב, עד שכבר אינם רשומים יותר במוסדות חינוך. רובם ככולם, בדיוק כמוני, היו מעדיפים ילדות רגילה ובית ספר רגיל והדבר אינו מסתייע.
מפקחת אחת ויחידה החליטה להתנות את קיום החוק בשני דברים שהיא מעולם לא הייתה אמורה להתנות ולהתלות:
1. ברישום פורמלי (שאני מכנה: פיקטיבי, חסר משמעות ותוכן) לבית ספר, שלא יכיר את הילד אבל יקבל את התקציבים שלו. במקרה של תלמיד המסווג כחינוך מיוחד כמוני מדובר גם בסל טיפולים מפואר.
2. בכך שההמלצות והממליצים ייראו לה. וכך היא פסלה ופוסלת רופאי משפחה, מומחים שונים שמכירים את הילדים היטב. על הרופא מטעמי היא פסקה שהוא מטפל בעיצוב התנהגותי ופסלה את חוות הדעת.
למה? ככה! אנחנו חיים בתקופה של פוסט-אמת (Post-Truth), אז כנראה שגם דיפלומות של מומחה, מספר רשיון ומוניטין אינם עובדתיים מספיק למפקחת אחת במשרד החינוך.
ובאופן סתמי וגחמני זה איבדתי את מוריי.
רוב האנשים במערכת, שהמילה "זכויות" מופיעה בכותרת תפקידם, יברחו ממאבק על הפרת זכויות של תלמיד. איור: שאטרסטוק
קפיצה קטנה לעתיד: לאחר ארבעה חודשים אני נוחת בחזרה. מותר לכם כבר לדעת שניצחתי
בשבוע שעבר הודיעה לי המפקחת רחל אברמזון ממשרד החינוך, ששלי ומשה, מוריי האהובים, חוזרים ללמד אותי. צחקתי ובכיתי עד אפיסת כוחות. כל כך הייתי מאושר. כמה אני מתגעגע אליהם. ארבעה חודשים נלחמתי להחזרתם. מהיום בו הודיעו לי שהם נלקחו ממני בניגוד מוחלט לחוק מדינת ישראל ובניגוד לצדק. נלחמתי בגעגועים של נער ובעלבון של אזרח שזכויותיו נרמסו. עולם ומלואו הקמתי מריבצו: מהכנסת עד ליועץ המשפטי לממשלה. לבסוף נמצאה לי אוזן קשבת מאוד במשרד החינוך אצל אופיר מידן, המבקר הפנימי של המשרד החינוך, ואצל המפקחת רחל אברמזון.
תקרית בחלל (בלי דיוויד בואי)
היה רגע אחד, בו כמעט נשמטתי לתוך ייאוש גדול. לאחר כמעט שלושה חודשים של מאבק, כשהמבקר הפנימי הורה לכל המעורבים לטפל בהחזרת מוריי וגם בסוגיה החוקית-מנהלית שגרמה ללקיחתם מלכתחילה, ובתגובה הוצגה לפניי הדרישה לספק חוות דעת מאותו מומחה מטעמי, אבל על נייר גדול יותר. למומחה לא היה נייר גדול יותר בפגישה אתו והוא בדיוק עמד לטוס לכנס. ואני הרי ידעתי שמחמירים אתי מאוד, בגלל פרשנות מעוותת של מפקחת אחת במשרד החינוך. נשמטתי לייאוש. לא יכולתי לבלוע. לא יכולתי לצעוק. לא יכולתי לדבר. לא הצלחתי לבכות.
בשארית כוחותיי הקלדתי את מחאתי:
אני שוכב ונפשי דואה כציפור על מרחבי לבי.
מהי ציפור ללא שמיים?
זו ציפור שלא תמריא. הרוח היא אותה רוח, אולי יש כנפיים ואולי הן פצועות, אבל שמיים -אין.
זהו הילד הנכה במערכת החינוך.
מערכת החינוך לוקחת ממנו את השמיים להמריא אליהם. שמי הידע. אופק של תקווה לדאות אליו.
אלו המים העליונים מעל המים התחתונים. המים התחתונים הן מאות ואלפי שנות תרבות.
הציפור הזו כבר לא תלמד, תשכיל ותהיה חלק מאוצרות הידע האנושי, מתעצומות ההתקדמות של המין האנושי על פני האדמה, בשמיים ובמים.
מערכת חינוך בה נשמע המשפט: ״עיזבו את החלשים. הם מסכנים. הם לא צריכים להתייגע״ קוצצת את כנפיו של הילד הנכה. כנפי הלב.
אין אדם שלבו לא מצמיח כנפיים של אהבה. של תקווה.
יחד עם הכנפיים המולדות האלה מגיעה גם היכולת: בשיניים, בציפורניים, עם ובלי גפיים, עם או בלי ראייה תקינה או שמיעה תקינה.
נכים ומסכנים? הלן קלר מאייתת באצבעותיה חיוך אירוני.
הלמות של תופי כאב ברקותיי מנחיתה אותי לקרקע המציאות. מרוב מלחמה נפלתי למשכב.
אני בן חמש עשרה. יש כמה מלחמות באיזור וגם כמה אויבים מצוירים באייפד, אבל אני עסוק מדי בשביל אלה ואלה.
אני נלחם כעת במערכת החינוך, שתחזיר לי את מוריי. המורים שלימדו אותי בבית לפי חוק חינוך חינם לתלמיד החולה / מרותק לביתו.
אמא אמרה: "אילי, עשית די". חבר טוב כתב: "תפסיק בבקשה. מבחינתי כבר ניצחת" אבל אני הלכתי למחרת לקבל אנטיביוטיקה לגרון והחלטתי שגם מערכת החינוך זכאית לקצת אנטיביוטיקה. המחוקק מעולם לא התכוון שהיא תחלה יותר מהילדים בהם היא מטפלת.
אז מה למדתי מהמסע לכוכב בו נמצא הצדק?
· משרד החינוך, "ככה זה" או: "כי ככה כתוב בחוזרים שלנו" – זו לא תשובה. מה שכתוב בחוזרים שלכם איננו תורה מסיני. ייתכן שהוא אפילו סותר את החוק. קל וחומר, כשזה לא כתוב בכלל בחוזר מנכ"ל אלא רק המפקחת החליטה. המפקחת איננה אלהים.
· מרוב ריבוי ידיים בוחשות וסמכויות צולבות וחופפות, נוצר במשרד החינוך משחק תפקידים לא הוגן (כלפי התלמידים החולים) בין פקידים זוטרים ובכירים שהם "השוטר הרע" (מקלקל, מעוות, חומס זכויות שלא כחוק בשם ההתייעלות והחיסכון או סתם מתוך גחמה) לבין "השוטר הטוב" (כל מי שמנסה לתקן את המעוות, אבל בשקט). התוצאה היא משחק אינסופי בין שני השוטרים. זה מעוות – זה מתקן, ואז הראשון מעוות שוב וחוזר חלילה. לכן ניסיתי להגיע לאמירה עקרונית של גורמי החוק במשרד או מחוץ לו.
· שומרי הסף בתוך מערכת החינוך מנמנמים: רוב האנשים במערכת, שהמילה "זכויות" מופיעה בכותרת תפקידם, יברחו ממאבק על הפרת זכויות של תלמיד. פעם אחת אפילו קיבלתי בפרטי תשובה גסת רוח. מה יש, אני בן חמש עשרה ואף אחד לא רואה. מותר.
· חינוך, חינוך מיוחד ודריסת תלמידים במערכת אינם נושאים אטרקטיביים: נראה שהורנו ומבוגרנו ויתרו על מערכת החינוך בדיוק באופן שהיא ויתרה לעצמה ועל עצמה (וכל מבדק וסקר עולמי מוכיחים זאת). במדינה שהחשוב בה הוא הפוליטי והבטחוני, משרד החינוך חופשי לעוול, לעוות, להציק ואפילו לרמות. ולראייה: חלק גדול מהגופים הבלתי תלויים שמנהלים מאבקים לזכויות אדם לא רצו לעזור לי במאבקי כי "זה עניין פרוצדורלי". אם ב"פרוצדורלי" הם התכוונו ללא סקסי במובן התקשורתי הם צדקו, אבל אין שום דבר פרוצדורלי במה שאני תיארתי. יש שם טרור אמיתי של המערכת על חסרי הישע ביותר.
מזל של חייזרים
קיבלתי הצעות לעזרה מאירגונים אחרים, וגם תמיכה רבה מאנשים בכלל. למזלי הטוב, מערכת "המקום הכי חם בגיהנום" פירסמה את המאמר הקודם שלי בנושא, וקרן נויבך ריאיינה את אמא ב"סדר יום", כי אני לא יכול לדבר. לאחר הראיון אצלה החל משא ומתן ארוך עם משרד החינוך, שסופו – הדלת שתיפתח ובה ייכנסו שוב לבית מוריי האהובים, שלי ומשה. גבירותיי ורבותיי – זוהי המשענת של ילד בן 15 בימינו. והוריו וקרובי משפחתו. אם נותר להם עוד כח.
אני יודע שהמאבק הזה לא תם. הח"כים אורלי לוי אבקסיס ואילן גילאון מלווים אותו כמעט מראשיתו. הם כנראה ישלימו את מה שאני לא הצלחתי להשלים, כי אני רק בן 15: לקבל מהלשכה המשפטית של משרד החינוך הנחייה ברורה למפקחת זו או אחרת ששורה עליה רוח החדשנות המשפטית. לאמור: "מפקחת נכבדה, אל תתחילי בזה אפילו. את לא מוסמכת לקבוע הלכות ולאמלל ילדים חולים בישראל. החוק לא זקוק לתיקונייך. הוא מושלם כפי שהוא, ללא העברות כסף לבתי ספר בגין רישום פיקטיבי. ללא העלאת הרף התמידית לחוות דעת של מומחים. עד שלא יצא חוק בנושא (או למצער חוזה מנכ"ל) את מתבקשת לחיות בשלום עם גודל הדף שעליו כתובה חוות הדעת (אם רק איננו מיקרוסקופי, כמובן) ולא "לטרטר" תלמיד חולה והוריו עד שיביאו לך אותה חוות דעת על דף בגודל A4. אולי את לא מודעת לכך, אבל מאז הגחמה הקודמת שלך, בה פסלת את חוות הדעת של רופאי המשפחה של הילדים החולים (למה, באמת?), חוות הדעת של המומחים עולות כסף, או שנדרש זמן לקבל אותן, או גם וגם".
טיפים חשובים (לפני שתתייאשו לגמרי):
· תמיד חפשו את האחד והיחיד שמסוגל להתבייש במעשי הקולגות שלו, והוא יעזור לכם. אזהרה: הם הולכים ופוחתים במערכת שמתבהמת מיום ליום ורגילה להפר כל חוק.
· והכי חשוב: לא לפחד כלל. כי כשהפקיד הולך הביתה הוא לא חושב על כלום. בטח לא עליכם. אז הקהו את שיניו בשיא הכח (אבל בנימוס), כי מה כבר נותר לכם. רק אתם.