"זה הזוי מבחינתי שבשבוע שעבר נדקרה אישה טרנסית, ויומיים אחר כך כבר היינו צריכות להלחם כדי שיתנו מקום למחאה שלנו", אומרת אלה אמסט. "לי הייתה ציפייה שכולם יעצרו, כמו אחרי הרצח של שירה בנקי, ויגידו 'רגע, מה קרה פה'", מוסיף אלישע אלכסנדר, "ושום דבר לא קרה וזה היה מאוד קשה. זה שהתקשורת לא תפסה את זה, אני מבין, אבל זה שהקהילה לא?
"מה שהרגיז אותי, ואני חושב שגם אחרים, זה שקרה פה כמעט רצח והכל ממשיך כסדרו. היה למשל בחור שהתראיין בתכנית כלשהי והמראיין כל הזמן שאל אותו על חוק הפונדקאות, והוא ענה – אתה יודע שמישהי נדקרה? המראיין הופתע, ובכל זאת המשיך לשאול על חוק הפונדקאות".
בשבוע שעבר נדקרה מאיה, אישה טרנסית, בידי אדם שנעצר מאוחר יותר על ידי המשטרה. מאיה פונתה לבית החולים במצב קשה כשהיא מורדמת ומונשמת. הדיווחים הראשונים בכלי התקשורת עדכנו שצעירה נדקרה, "ככל הנראה על רקע סכסוך כספי"’, ורק לאחר מכן שמדובר באישה טרנסית. האירוע הלך והתדרדר מבחינה חדשותית, ושקע לחוסר עניין מוחלט. בתודעה הציבורית כרוכות טרנסיות ואלימות קשה יחד, כמין גזירת גורל ידועה מראש. לא היה למאיה סיכוי להפוך לסיפור של אותו יום.
לא היה לה סיכוי להפוך לתמונת היום. מאיה | צילום: מיטל פלוטניק
פעילות ופעילים מהקהילה התכנסו לכנס חירום והחליטו על קיום אירועי מחאה. מבחינתם, החשש מפני אלימות והתנכלויות הוא יומיומי וריאלי, הרחובות אינם בטוחים וערך החיים שלהם נתפס בציבור כזניח. אמסט ואלכסנדר, הוא מנכ"ל עמותת "מעברים – שינוי בר קיימא לקהילה הטרנסית" והיא חברה בה, מספרים על מספר חריג של פעילים שהגיעו למפגש. ההתעלמות מניסיון הרצח, ששקע באבק המאבק נגד חוק הפונדקאות, הביאה את הקהילה הטרנסית להבנה שהשבוע הזה חייב להיות נקודת מפנה גם עבורה. "בחברה שלנו, ערך החיים של נשים טרנסיות לא נחשב", אומר אלכסנדר.
30 אחוזים היו חסרי בית
אירועי המחאה של הקהילה הטרנסית היו בעצם הראשונים שנקבעו במסגרת מחאת קהילת הלהט"ב של הימים האחרונים. דרום תל אביב נבחרה כמקום המחאה, עוד לפני שכיכר רבין נבחרה להפגנה המרכזית, והבחירה הלא מקרית הזו מצביעה גם על אופיה השונה של הקהילה הטרנסית בכלל הציבור הלהט"בי.
"זה המקום שאנחנו חיות בו", אומרת אמסט, "פלורנטין, שפירא, קריית שלום, אזור התחנה המרכזית, נווה שאנן. שם אנחנו לא רק נדקרות, אלא מנהלות את החיים שלנו. כיכר רבין לא רלוונטית להרבה מאיתנו. בדרום תל אביב, בבית שלנו, זה איזור שלא מזוהה עם מחאה אלא עם קושי, ושם אנחנו רוצות להיראות".
קולות של ביקורת נשמעו כלפי החלטת הקהילה הטרנסית לקיים את האירועים בדרום תל אביב, בשל פיצול המאבק והסטת הזרקור ממה שהוגדר הנושא המרכזי: המאבק על חוק הפונדקאות. תגובות שנכתבו ברשתות החברתיות קראו לטרנסים לוותר על ההפגנה המתוכננת בדרום העיר ו"להתמקד" במאבק "הדחוף כרגע". אירוע המחאה שלהן נדחק הצידה במהירות אל מול הגל הציבורי האדיר נגד החקיקה החדשה.
היינו צריכות להלחם כדי שיתנו מקום למחאה שלנו. אלה אמסט | צילום: מיטל פלוטניק
אמסט ואלכסנדר זהירים מאוד בהליכה על הקו הדק שבין התסכול הצורב מהיחס המועט שקיבל אירוע הדקירה בקרב הקהילה הגאה, לבין הרצון שלא ללבות שיח של ויכוח וטענות הדדיות. הם מנסים להתמקד ביחס שהקהילה הטרנסית זוכה לו, ולחזק את הכוחות הלהט"ביים שכן מראים נכונות להתגייס למאבק שלהם, גם אם זו "התגייסות סימבולית".
איך הייתן רוצות שזה ייעשה?
"היינו רוצות ציבור גדול יותר שיזעק את המסר שלנו וישים אותו בפרונט. הבעיה במאבק הטרנסי היא שהוא, וזה ביטוי שאני לא אוהבת, 'לא סקסי'. מדי פעם יש כותרת ואחר כך קל מאוד לשכוח אותנו. הרבה מאוד פעמים קשיים ובעיות של הקהילה הטרנסית מגיעים למיינסטרים בתור סנסציות רגעיות, כותרת קטנה או גדולה, כמו 'אישה טרנסית נדקרה בדרום ת"א' על שלל הטיותיה, ואז הסנסציה גוועת ואנחנו נשארות עם המאבק שלנו ובלי כלום".
בימים האחרונים כינו רבים את קהילת הלהט"ב ואת מחאת הפונדקאות בפרט "מאבק של עשירים". המאבק הוא אמנם על ערכים מוחלטים של דמוקרטיה ושוויון, אבל קשה שלא לשים לב לפער במצבן של שתי הקהילות האלו. "הקהילה הטרנסית נדחקת הצידה", אומרת אמסט, "קל לומר שפונדקאות זה גם לטרנסים וטרנסיות אבל זה משהו שהליבה של הקהילה שלנו לא נמצאת בו, היא נמצאת במאבק נגד עוני ואלימות".
המספרים קשים: לפי נתוני עמותת מעברים 19 אחוזים מהנשים הטרנסיות מגיעות לזנות, 30 אחוזים מחברות וחברי הקהילה היו חסרי בית בשלב כזה או אחר, יותר מ- 60 אחוזים חוו קשיים בדיור. האבטלה בקרב הקהילה גבוהה מ-30 אחוזים, כאשר אלו שעובדים מוצאים עצמם בדרך כלל בעבודות מאוד מסוימות: במשמרות, בשכר מינימום, ללא אופק להתקדמות, עבודות שמשמרות עוני ומאבק השרדות. רוב הטרנסים והטרנסיות הם לא סיפורי ההצלחה היפים מהתקשורת.
[mc4wp_form id="1006521"]
"מאוד קל גם למשוך תשומת לב להצלחות של טרנסיות, שמחזקות את הנרטיב של 'עכשיו הרבה יותר טוב מפעם'", אומרת אמסט, "כמובן שגם מוסיפים משהו קטן סוחט דמעה על זה שיש עוד לאן להתקדם, אבל תמונת המצב היא ש'הכל סבבה וטרנסיות יכולות להצליח'. נדיר מאוד שמקשיבים לנו כשאנחנו אומרות שסיפורי ההצלחה הם רק חלק קטן מהקהילה".
הרחוב הוא זירת רצח בעבורנו
צעדת המחאה ביום ראשון, שהחלה לפני העצרת המרכזית, החלה בשכונת פלורנטין, שם נדקרה מאיה, והסתיימה בעצרת באזור התחנה המרכזית הישנה שבה השתתפו על פי ההערכות כ-7000 איש. בין הדוברות והדוברים היו פעילים מוכרים מהקהילה הטרנסית, ואף מאיה עצמה, ששחרורה מהאשפוז הוקדם על מנת שתוכל להשתתף בעצרת, וזכתה למחיאות כפיים ממושכות ולקריאות עידוד מהקהל כשעלתה נרגשת לבמה.
אחריה עלו גם בנות הזוג הדתיות שנשאו לאחרונה, הטרנסית יעל רשלין ואשתה הדר רשלין-בקר. "הרחוב הפך להיות זירת רצח פוטנציאלית בעבור נשים טרנסיות ונשים שנקלעו למעגל הזנות. בזמן שהחלק הבולט ורווי הזכויות בקהילת הלהט"ב מפגינים למען זכותם להביא ילדים, הטרנסיות נעשות שקופות יותר ויותר ונעלמות. הזכות הבסיסית ביותר, ללכת הביתה בלי להסתכן במכות, דקירות, קללות ותקיפות נראית רחוקה מתמיד.
דברים מתחילים להשתנות. אלישע אלכסנדר | צילום: מיטל פלוטניק
"האחריות שלנו כקהילה היא להרים את החלש והמוחלש מהרצפה, ולא לרוץ קדימה ולהעמיק את הפערים בינינו. אם אנחנו כקהילה לא נדאג לעצמנו, מי יעשה זאת בשבילנו, ההנהגה של מדינת ישראל? השבוע הפטיש הכה וכמעט רצח את אחת מאחיותינו, והעולם כמנהגו נוהג, המדינה מושכת בכתפיה, גוררת את רגליה ועוצמת את עיניה לכאב ולדמנו הנשפך ברחובות".
אלכסנדר חושב שדברים מתחילים להשתנות: "הייתה הרבה מאוד נראות בעצרת הכללית בזכות המחאה שלנו, גם הדוברים, גם הדגל הטרנסי על העירייה, וגם הנוכחות הגבוהה בצעדה שלנו". "יש מאבק טרנסי", מסכמת אמסט, "ואנחנו אלה שיודעות איך לעשות אותו".
[mc4wp_form id="1006521"]
