בסופו של דבר התברר שכל העבודה הזאת היא רק בשביל לשאול אנשים שאלה אחת:

איפה הבית שלך?

בכל ראיון, כל אחת ואחד – מחוסר דיור, מהגרת עבודה, פלסטיני, ישראלית, מבקש מקלט, צעירה, זקן – כאילו התשובה תביא נחמה, תרפא את הפצעים שכרגע נחשפו, תתן היגיון ומטרה לכל המסע הזה. כי מהר מאוד התברר שכל אחד מהם נמצא במסע, ולא משנה כמה התרחקו מהבית שממנו יצאו, ארצות ושנים – המסע הזה הוא הדרך הביתה. וברובם המוחלט של המקרים הם לא יגיעו אל יעדם. אין לאן לחזור.

הבית הוא מקום שאבד, ובו בזמן – התקווה היחידה לעתיד. התקווה למצוא מקום שיכפר על האובדן, ימלא אותו, או לכל הפחות יהיה הבית שנוכל לתת לילדים, גם אם לזמן מוגבל.

הסופר סמי מיכאל אמר: "הגירה היא להרוג את עצמך, בתקווה לקום פעם לתחייה במקום אחר". דבריו נכונים,  בעוצמה שונה של כאב, לכל עזיבה של בית.

היום נעים המונים ללא בית מיבשת ליבשת, מארץ לארץ, בתוך הערים והשכונות, התקווה לקום לתחיה במקום אחר סוחפת את העולם, ולידה מתנשא גל אדיר של ייאוש ופחד.

---

ליוינו כאן השנה מאות אנשים במאבק על הסיכוי למצוא לעצמם מקום ותקווה, ובתור התחלה – קורת גג וביטחון.

יש ביניהם כאלה שאובדן הבית מרחף מעל ראשם – בשנה שעברה היו אלה אנשי גבעת עמל (שבתיהם נהרסו), השנה  מתמודדים עם הרס אחרי הרס.

הקדשנו מקום מיוחד לדיירי הדיור הציבורי, אלה שבעבורם בית אינו רכוש פרטי אלא זכות סוציאלית. המדינה שמחויבת להם מפנה עורף, והמאגר מידלדל כל הזמן.

חשפנו את מפת הערים הסגורות בפני יוצאי אתיופיה – שהשאירו מאחור בית, עולם וחיים וכאן מצאו תקנות חשאיות שנועדו לקבוע היכן יוכלו לגור.

בשכונת הארגזים מצאנו עוד מאבק על שטחים ונדל"ן שנוטל מאנשים את המקום שנולדו וגדלו בו.

פגשנו את עדן (שם בדוי), שמתגוררת קילומטרים ספורים מהמקום שבו גדלה, בשם, פנים וזהות אחרים, כדי להגן על חייה.

גוללנו את סיפורם של מבקשי המקלט בישראל, שעזבו בית כשהפך לבלתי אפשרי ומאז חיים על הדרך, וגם את סיפור המקומות שבהם עצרו – והתחושה שהגעתם ערערה את בסיס הבית של התושבים הוותיקים.

אין לנו מסקנות. גם אנחנו עדיין בדרך.