איור: Haychel
1.
עמדתי עם הילד שלי, באמצע הקפלה הסיסטינית, ואמרתי לו סתכל, סתכל למעלה, זה אלוהים נוגע באדם. ואיך שהוא הרים את הראש הבאתי לו צ'פחה ואמרתי: מה אמרתי לך אלף פעם? לא לצאת פראייר!
אמר סליחה, אבא.
אמרתי בסדר, סלחתי, רק תסגור את השרוכים של הנעל ונמשיך בטיול. התכופף לשרוך, הבאתי לו עוד אחת בעורף. אמר, איה! אמרתי לו: איה איה, סבתא חיה. כי זה ידוע שילדים לומדים יותר טוב בחרוזים (אבי שלא יוצא פראייר. ויש המשך:)
2.
המשכנו משם לוותיקן. נכנסנו, היו מלא אנשים, יצא האפיפיור למרפסת, אמר להם מה לעשות. צעקתי בקול רם: למה מי אתה שתגיד להם מה לעשות?
האפיפיור הסתכל עלי. אמר: אני האפיפיור.
אמרתי: אני אבי שלא יוצא פראייר, תיתן לי סיבה אחת למה אני צריך לעשות מה שאתה אומר, איש זקן בבגדים מוזרים.
אז הוא אמר, לפי השם אני מבין שאתה יהודי. אז אתה לא צריך.
אתם רואים, אמרתי לכל האיטלקים מסביבי, אתם רואים למה יהודים יותר חכמים? אפילו הזה שלכם מודה, שרק אותכם הוא מוציא פראיירים.
אמרו, אבל הוא ה –
שקט, שקט, אמרתי להם, אני יוכיח לכם. תתחלקו לשתי חצאים.
התחלקו.
עכשיו החצי מקדימה – השרוכים שלכם פתוחים.
מיד התכופפו לנעול את השרוכים.
עכשיו, החצי שמאחורה – תביאו להם צ'פחה.
הביאו.
אמרתי להם: רואים? החצי הראשון יצא פראייר כי חטף צ'פחה, והחצי השני כי עשיתם מה שאמרתי לכם.
וככה גאלתי אותם מלהיות פראיירים.
לחצי דקה. כי מיד אחרי זה אמרתי להם: עכשיו שתי החצאים תתחלפו, נראה אם זה גם עובד הפוך.
התחלפו.
אלה מקדימה – אמרתי – נפתחו לכם השרוכים!
התכופפו לנעול.
מיד הבן שלי אמר לי, נכון אבא עכשיו אתה תגיד לחצי השני להביא להם כאפה?
עזוב, חבל על המאמץ, אמרתי לו, אלה לא לומדים מהניסיון. ועזבתי אותם שמה, חצי מהם כפופים, חצי מחכים להוראות. עד כמה שאני יודע, הם עדיין עומדים שם ככה. אלא אם כן הזקן מהמרפסת עם הבגדים המוזרים אמר להם להפסיק. הוא, מהזווית שלו, היה יכול לראות שהשרוכים שלהם לא באמת פתוחים, אז אולי הוא עזר להם בזה. הוא אמור להיות בן אדם טוב, אז אולי. מצד שני, אחד שמתלבש בכאלה בגדים, ועומד על מרפסת שופוני יא נאס, זה אחד שלך תדע מה עובר לו בראש (והטיול ממשיך:)
3.
אחר כך נסענו לוונציה. שטנו בגונדולה עשר דקות, הגענו לכיכר, אומר לנו החותר, מאתיים יורו. אמרתי לו, נראה לך מצאת פראייר? אמר אדוני, זה גונדולה, זה ונציה, אין דבר כזה בכל העולם! מאתיים יורו!
פחחח, אמרתי לו. מיד התקשרתי לאח שלי בני האינסטלטור, בא לוונציה, תיקן להם את הביוב, תוך חצי שעה ירדו כל המים ונשאר יבש.
אמר לי החותר: זה עדיין מאתיים יורו, בן זונה.
באמת? – אמרתי – אחרי שייבשתי לכם ביוב של אלף שנה? מי חייב למי?
התחילו לרדוף אחרי, כולם. אבל גונדולה, על מדרכות, זה לא הכלי רכב הכי מהיר למרדפים. לא לומדים, הפראיירים (והנה מגיעה הסיבה האמיתית שלשמה התכנסנו:)
4.
בסוף הבן שלי התעייף. אמר, אבא, אף פעם אתה לא לוקח אותי לחוץ לארץ, כי אתה אומר שטיול צריך להיות כיף, אז למה דווקא עכשיו אתה גורר אותי בכל איטליה עם הדוגמאות לפראיירות שלך?
אמרתי לו, כי קניתי כרטיסים לגמר גביע אירופה, וזה במילאנו, נראה לך שלא ננצל את הנוף?
באמת, אבא? אמר בהתרגשות. קנית כרטיסים למכבי? אבל איך אתה יודע שהם לא יפסידו ונצא פראיירים?
אמרתי לו, כי מכבי אף פעם לא יוצאים פראיירים. או שמביאים גביע אירופה, או שמביאים כבוד בעצם ההשתתפות. זה ווין-ווין.
אז למה, התרעם הילד, אתה לא אומר ככה כשאני מפסיד בג'ודו?
כי להעביר שבת באולם התעמלות מסריח בחולון ולא לחזור עם גביע זה לצאת פראייר, עניתי. ולעומת זאת, לנסוע לאירופה הקלאסית עם עוד עשרת אלפים גברים מבוגרים שהדבר היחידי שנשאר להם ליהנות ממנו זה מנה אחת של אדרנלין פעם בחמש שנים – זה הפואטיקה של הייאוש! זה הכי קרוב למילואים שאפשר, ואין אפילו ערבים שיורים עליך. זה להוציא עשרים אלף שקל בשנה בלי לצפות לשום דבר חוץ מהסיכוי להוציא עוד עשרים אלף בשנה הבאה. מה אתה מבין בכלל. תאכל פיצה ותשתוק.
אז הוא עצר ליד פיצריה – יש מלא כאלה באיטליה – ואמר, טוב, תקנה לי.
פחחח, אמרתי, נראה לך אבא שלך פראייר? חכה נגיע למלון, יש במיני-בר פיצה מקפיצה שהבאתי מהבית (ויש סיום היסטורי:)
5.
ניצחו!
והשמחה, תשמעו, לא ניתן לתאר דבר כזה.
קפצתי אני. קפץ הבן שלי. קפצו עוד עשרת אלפים איש איתנו ביחד. זה היה בונדינג בין אבא לבן שאין דברים כאלה.
חצי דקה אחר כך האושר נגמר, והבן שלי אמר: מה עכשיו?
אמרתי לו, עכשיו כלום. נגמר. חוזרים הביתה.
התחיל לבכות. אמר, אני לא יודע למה, אבא, אבל לפני רגע הייתי מאושר ועכשיו זה עבר. נראה לי שיצאתי פראייר.
אמרתי לו, בסדר, אבל לפחות תסגור את החנות. התכופף לראות. הבאתי לו צ'פחה. אתה רואה, אמרתי, לזה קוראים נבואה שמגשימה את עצמה, יא פראייר (וזהו. כמו החיים, גם הטור הזה נגמר בפתאומיו-)
