נגיד שהמעסיק הוריד לכם פנסיה אבל במרוצת הזמן מתברר לכם שלא העביר את מלוא הסכומים לחברת הביטוח. סיטואציה לא בלתי שכיחה. לכם ייגרם נזק כפול: גם אובדן הזכויות בפנסיה, גם סכומים שקוזזו משכרכם ולא הועברו ועדיין מצויים אצל המעסיק. תלכו לעורך דין, תבזבזו זמן וכסף בפגישה, וגם כמה שעות של דאגה זעם ותיסכול, ותקבלו החלטה לתבוע את המעסיק.
משפט כזה בבית דין לעבודה יארך בין שנתיים לארבע שנים. תצטרכו לשלם כנראה לעורך דין וגם אגרת בית דין. תצטרכו להגיש מסמכים, להגיע לישיבות, להתמודד עם טענות ובקשות דחייה של הצד השני, אולי גם עם תביעה שכנגד, ובסוף התהליך, אם תזכו אחרי כארבע שנים והמעסיק גם לא יערער על הזכייה, יהיה עליכם לאכוף את פסק הדין. הפגיעה בפנסיה היא כבר עובדה מוגמרת. בית הדין לעבודה אינו רשאי לקבוע לקרן הפנסיה לקבל כספים רטרואקטיבית, מקסימום תפוצו בסכומי ההפרה הראשוניים ובריבית והצמדה. הלנת סכומים תהיה רשאית לתבוע רק קופת הפנסיה, בהליך נפרד, ולרוב היא לא עושה זאת וגם אם כן – הכסף יהיה עבורה והתהליך יימשך שנים.
תקוו שהמעסיק ישלם את פסק הדין, אם עוד נשאר כסף בקופתו ובינתיים הוא לא פשט את הרגל בגלל המצב במשק ובגלל הקנסות שהטילה עליו המדינה. במקרה הזה יהיה עליכם להקדיש עוד מספר שנים במאמצים לקבל את הכסף מהביטוח הלאומי ובשיעורים מוגבלים. עד כה התבזבזו לכם כבר כמה מאות שעות של חיים על המאמצים האלו בגין עבירה יחסית פשוטה שגם ניתנת להוכחה בקלות.
ובינתיים, מה קורה במשרד הכלכלה?
מכוח החוק להגברת האכיפה בדיני העבודה – חוק חדש בעל רטוריקה נאצלת – יישב אחד מפקידי המדינה ויחכך ידיו בהנאה. על בסיס ההפרה כלפיך המדינה כבר יכולה לקנוס את המעסיק בסכום מידי של 35 אלף שקל. באופן כמעט מידי, בלא בית משפט אלא בהליך מינהלי זריז ואגרסיבי. אם ההפרה תימשך או תהיה ביחס לעובדים נוספים – הסכום יתפח בקלילות בעשרות אלפי שקלים. העבירות אוטומטיות והמעסיק לא יוכל לטעון לטעות או לתום לב והוא יוזמן לתת את גרסתו לאנשי משרד הכלכלה בהתראה של ימים בודדים. המכתבים יישלחו בדואר רשום על חשבון המדינה, התראות התשלום ובקשות העיקול יובלו במהירות להוצאה לפועל. כל רשויות המדינה תמכו כמובן בקבלת החוק ומשתפים פעולה באכיפתו.
לכאורה חוק טוב, מרתיע מעסיקים ומונע מהם מלהפר את זכויות העובדים.
אלא מה? כל הכסף – כל כולו – לעתים עשרות ומאות אלפי שקלים – יישאר בקופת המדינה. המדינה יכולה לגבות באגרסיביות, במידיות ובאכיפה מהירה בלא בית משפט, קנסות של עשרות ומאות אלפי שקלים על עבירות בסכומים מזעריים, אם בכלל. אי-מתן חוזה עבודה לך, אי-תשלום שכר המינימום שלך, אי-תשלום שעות נוספות שביצעת, העסקתך בשבת – הפכו מכוח החוק ל״עוולות מנהליות״ שהקנסות האוטומטיים לגביהם נעים בין 5,000 שקלים ל-35,000 שקלים, האכיפה והתשלום מיידיים, והכסף הגדול שמטילים על המעסיק שלא שילם את זכויותיך שלך? כל כולו הולך למדינה. אתם בתור העובדים הבודדים תצטרכו להגיש תביעה ישירה ואישית לבית הדין לעבודה, ולעבור את ארבע השנים האלו לבדכם בעצמכם בשביל לקבל ולגבות את הפרוטות, מושא ההפרה, שמכוחם הטילה המדינה על המעסיק את קנסותיה הגדולים.
מרגישים מנוצלים? אכן. מי מנצל אתכם יותר, המעסיק או המדינה? על חשבון העובדה שעבדתם ביום שבת פעם אחת בלא היתר והפסדתם את הטיול המשפחתי הטוב ביותר שהיה יכול להיות לכם, אין לכם את מי לתבוע. אבל המדינה כבר תתבע במקומכם מהמעסיק 35 אלף שקלים ותשלשל את כולם לכיסה.
מעל ל-12 מיליון שקלים כבר גבתה המדינה בתוך כשנתיים מכוח "חוק הגברת האכיפה של דיני עבודה" אשר נחקק ב-2011 וחל על כל העובדים, המעסיקים ומזמיני השירות בענפי האבטחה, הניקיון, ההסעדה והאבטחה. החוק נועד להסדיר מנגנון כפול של אכיפה בדמותה של האכיפה המינהלית: עבור עבירות "אזרחיות" כלכליות של דיני העבודה על הפרות 19 חוקים (אי-מתן חוזה עבודה, אי-ניהול פנקס חופשה, אי-תשלום שכר מינימום, אי-תשלום פנסיה ועוד) ולצדו מצמיד החוק החדש לעוולה האזרחית גם תג מחיר מינהלי, ומאפשר למדינה לגבות בהליך מקוצר וכמעט אוטומטי כאמור החל מ-5,000 ועד 35,000 אלף.
מנסחי "חוק הגברת האכיפה של דיני העבודה" שאפו לכונן מנגנון הרתעה אפקטיבי שירתיע מעסיקים מלעבור עבירות שכיחות יחסית שבדיני העבודה, תוך שהכירו בחוסר האפקטיביות של הפן הפלילי של דיני העבודה ובקריסת האכיפה של משרד הכלכלה (לשעבר משרד התמ"ת). מחקרים שנלוו לדברי ההסבר של החוק מיקמו את ישראל בעמדה נמוכה בעולם ביחס לאכיפתם של דיני העבודה.
אבל את הכסף הגדול שמצמיח החוק הזה – מיליוני שקלים בשנה שנגבים מכוחו – משלשלת המדינה לכיסיה בלבד, ומותירה את העובדים המוחלשים הללו, אשר זכויותיהם הופרו, לנהל לבדם הליכים אזרחיים ממושכים בבתי הדין לעבודה, בסופם כלל לא בטוח שיקבלו אי פעם איזשהו סכום, וגם אם כן הוא בטל בשישים לעומת המיליונים שהמדינה מענישה בהם את מעסקיו ו"חוגגת" על חשבונו.
בעוד שהעובדים, שבשמם המדינה פועלת להענשת המעסיקים, נותרים אפילו בלי הכסף הקטן – עצם עלות ההפרה, לעתים של שקלים בודדים בלבד – מפעילה המדינה על המעסיקים המפרים, לרבות על הכיסים העמוקים – מזמיני השירות – את כל כובד משקלה המנהלי. הסכומים גבוהים כל כך עד שקיים חשש שמעסיקים שישלמו למדינה את הקנסות הגבוהים כלל לא ישרדו כלכלית כדי לשלם את הסכום לעובד בסוף הליך התביעה האזרחית, שלרוב נמשך הרבה שנים. חוץ מלקנוס מעסיקים ביחס לכספו של העובד, המדינה אינה מספקת לעובדים כל עזרה בהשגת ראיות משפטית או מתן תעודות עובד ציבור, קרן הלוואות, מתן סיוע משפטי או אפילו ייעוץ משפטי, אלא נהנית לבדה מהעיצומים הגבוהים שהיא מטילה. לא בכדי משרד האוצר היה מתומכי החוק הראשונים.
הפער בין חולשתם של העובדים לחוזק המעסיק משתמרת אף בחוק עצמו: בדווקנות יתרה מונה המדינה במסמכיה את עלותם של המפקחים מטעמה המועסקים ב"מינהל האכיפה וההסדרה": תחת מיעוט המפקחים שבתקן עובדים סטודנטים חסרי תקן שמחזיקים במשרות חלקיות לעניין זה, אותם מתקצבת המדינה במשרה ובשעות חלקיות וספורות. גם אם זכויותיהם שלהם משולמות, הרי שבאמצעות עצם העסקתם במניפולציה על משרות התקן של שירות המדינה נגבים ממעסיקים למשל הסכומים הבאים: 1.3 מיליון שקלים עבור אי-העברת סכומים מכספי עובדים ספציפיים לקופות הגמל; 621 אלף שקלים עבור אי מסירת חוזה עבודה; 4 מיליון שקלים עבור אי תשלום שכר מינימום וכדומה (הנתונים נכונים עד הרבעון השלישי של 2013).
בעוד שהמדינה גובה קנסות עתק של מיליונים רבים ביחס לעובדים שזכויותיהם הבסיסיות הופרו – היא נהנית מהכספים האלו לבדה. היא לא טורחת לחלק או לשתף בהם את העובדים, אשר על גבם המדינה מעשירה את קופתה. כך או אחרת – בין אם באמצעות המעסיקים ובין אם באמצעות המדינה – בשני המקרים יש ליחס שניתן לעובדים מלה אחת בלבד: ניצול במקרה האחד, ניצול על ניצול במקרה השני.
הד"ר עמית גורביץ' הוא עו"ד מומחה לדיני עבודה