עד שבאתי לקבוצה, לא הכרתי נערים ערבים. כלומר פגשתי לפעמים מוכר ערבי ובירכתי לשלום את המנקה ברחוב שלי, אבל לא באמת הכרתי ערבים בגיל שלי. רוב האזרחים בישראל הם כמוני, והם שואבים את הידע שלהם על 25% מהאנשים שחיים לצדם מהעיתונים והטלוויזיה.
כל אמירת הסתה חדשה של פוליטיקאי מגדירה עבורם מחדש את הציבור הערבי כולו. כל פיגוע דקירה מייצג את כל אותו ציבור כי הם מעולם לא ראו את הצד השני, את בני האדם שהם בדיוק כמוהם.
אם יש משהו שמשותף לחלקים גדולים בשמאל והימין כאחד זאת ההגדרה של "אנחנו והם", והגישה שמה שחשוב בפתרון מדיני הוא לשים "אותם" כמה שיותר רחוק, כדי שחס וחלילה לא נצטרך לצאת מהבורות ולחיות ביחד באמת. זאת הסיבה לחשיבות העצומה של רצים ללא גבולות, קבוצת הריצה המקצועית שלנו המשותפת לנוער ערבי ויהודי. במציאות כל כך אלימה ומלאה בדיווחים שליליים, כל תכנית שמקדמת דו קיום בישראל בכלל ובירושלים בפרט – חשובה מאוד.
האמת? בהתחלה גם לי היה לא קל ובמפגשים הראשונים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איך מדברים עם אדם שיש לך אתו בקושי חצי מלה משותפת, שעד היום מקסימום הקשר שהיה ביניכם זה שחיכיתם באותה תחנת אוטובוס? אז התרכזנו במטרה שלנו: הריצה. האימונים, שבהתחלה היו ברמת קושי קלה יחסית, נהיו יותר ויותר קשים, ועם הזמן התחלנו פשוט להשתחרר.
היופי בריצה הוא שעל המסלול כולם שווים וכולם נותנים הכל כדי למצות את עצמם ואת היצר התחרותי שלהם. בכל אימון לא רק שרצנו יותר טוב, אלא גם למדנו להכיר אחד את השני. למי יש כוח להתבייש אחרי שעה של אימון מתיש? בסופו של דבר, כולנו בני נוער ולכולנו אותם תחומי עניין, כך שגם הבדלי התרבויות שבמבט ראשון נראו גדולים הפכו לשוליים לחלוטין.
את גודל השינוי שעברנו הבנתי רק כשנסענו בסוף השנה לרוץ במרתון בברלין. לפני הנסיעה הכינו אותנו לכל תרחיש של עוינות שעלולה להיות מופנית כלפינו: מנוסעים יהודים בנמל התעופה ועד קבוצות אנטישמיות או אנטי-מוסלמיות בגרמניה. בפועל קיבלנו תמיכה מסיבית ומרגשת לאורך כל המסע מכל מי שדיברנו אתו.
זכורה לי במיוחד שיחה בנתב"ג עם אישה שהתעניינה בפעילות שלנו. בסוף השיחה היא אמרה לי שהיא לא יכולה לזהות מי ערבי ומי יהודי, כל כך נראינו מאוחדים. וכבר ברגע הזה, לפני שאפילו המראנו, הבנתי שאת המטרה שלנו כבר השגנו. הגענו גם להישגים יפים במרוץ עצמו, למרות שרבים מאתנו מעולם לא רצו כזה מרחק.
לא פעם אני מקבל תזכורת לכך שרעיון דו הקיום שאנחנו מייצגים עדיין רחוק מלהיות מיינסטרים. ראש העיר אומנם רץ אתנו, אבל עד עכשיו לא ראינו עזרה כספית מעיריית ירושלים, חבריי הערבים מעוכבים כל העת על ידי כל שומר ושוטר בירושלים.
יש בינינו גם מי שהסביבה הקרובה שלהם לא מקבלת בהבנה את השתתפותם בקבוצה. הרבה הורים, גם ערבים וגם יהודים, פוחדים שילדיהם יפגשו במציאות הנוכחית. לא פעם נטען שהקבוצה שלנו מנותקת מהמציאות ומייצרת לעצמה בועה אלטרנטיבית שלא באמת רלוונטית למצב.
אני חושב שלהפך, דווקא בתקופה של מתיחות ביטחונית הקבוצה שלנו חשובה הרבה יותר. וגם אם בטווח המיידי לא נוכל לעצור דקירות ולא נוכל למנוע גזענות – אני בטוח שלאורך זמן עצם העובדה שיש קבוצות כמו שלנו תגרום לבורות להתמעט. ובינתיים, יוצא לנו מזה אחלה כושר.
הכותב חבר בקבוצת הנוער "רצים ללא גבולות"