אתמול, במקום לדפוק איזה שנ"צ מפנק לפני העבודה, נכנסתי לפייסבוק. גלשתי לתומי באחת מקבוצות הגיקים שבהן אני חברה – קרקע פורייה לדיונים על סרטים מבוססי קומיקס, שאלות פילוסופיות על הארי פוטר, התלבטויות על איזה לייטסייבר להזמין מאיביי, דברים כאלה.

לפתע פתאום נתקלתי בתמונה של מישהי עם ביקיני של באטמן. אבל בתמונה היה משהו מוזר. המצולמת לבשה חולצה ומכנסיים ומעליהם את הביקיני, בצירוף הכיתוב "מאירועי הפוסט הקודם". מהר מאוד התבררה לי הסיטואציה: אותה אישה העלתה קודם לכן תמונה שלה לובשת את הביקיני כפי שאמורים ללבוש אותו (רוב הנשים שאני מכירה לא הולכות לים כשבגד הים מעל הבגדים), אבל קיבלה תגובות נאצה מכל עבר ובחרה למחוק את הפוסט.

הזדעזעתי. ראיתי מול הפרצוף את הדיכוי העמוק שהקהילה שאליה אני משתייכת כופה עלי מאז שאני ילדה. תמיד הייתי גיקית ותמיד אשאר גיקית. הלב שלי שייך לעולמות דמיוניים, משפט מהארי פוטר מקועקע לי על הצלע, אבל תמיד בכל מקום אליו פניתי טרחו להזכיר לי שאני "לא באמת חנונית".

תוכיחי שאת באמת אוהבת את זה

מה זה אומר?

ב-Geek Culture ישנו סטנדרט כפול מובהק בכל הקשור לנשים. גיבורות העל והלוחמות – החל מוונדר-וומן וכלה בלארה קרופט – לבושות בצורה ש… איך לומר? לא ממש תגן עליהן מפגיעות אבל בהחלט תחמיא להן לציצים. בעוד איירונמן, סופרמן, דדפול ובאטמן עוטים גלימות וחליפות משוכללות והגיוניות לקרב, וונדרוומן וסופרגירל לובשות בגדי גוף.

הקבוצה שבה התרחש ארוע הביקיני-באטמן מונה כ-6,000 גיקיות וגיקים מכל קצוות הקשת (אוהבות אנימה ומנגה, מעריצי פנטזיה, חנונים של סטאר וורס, גיקיות של קומיקס, מה שתרצו). מעולם לא דווח לפייסבוק על "תוכן לא הולם" כשמישהו העלה ציור של הארלי קווין בלבוש מינימלי. או על GIF של גיבורות על עושות Twerking. או על אמה ווטסון לבושה בביריות במופע קברט. אבל אישה אמיתית? זה כבר סיפור אחר. את זונה של צומי, וואנבי-חנונית רודפת גברים ומנסה להיכנס למקומות שלא שייכים לך.

אני לא רוצה להכליל, אבל התחושה שנוצרה היא שאם יש לך ציצי – את לא יכולה להצטרף למועדון אלא כאובייקט. וגם אז תחטפי ביקורת. אם את ג'ניפר לורנס ומגלמת את מיסטיק שמופיעה במערומיה ב"אקס-מן" זה בסדר. אבל אם את "סתם פשוטה" שנהנת לראות או לקרוא "אקס-מן", תצפי שיבחנו אותך על זה ללא הפסקה. נשים חנוניות צריכות להוכיח שהן באמת אוהבות את מה שהן אוהבות, ולא סתם מנסות לשטות בגברים חסרי ישע שבטוחים שחיינו סובבים סביבם.

אחד מהדברים בגינם אני אוהבת פנטזיה, קומיקס ומדע בידיוני הן הנשים. נשים לוחמות, אקטיביות, שיוצאות למסעות ונלחמות ברוע. לולא הרמיוני גריינג'ר הארי פוטר כנראה היה מפסיד לוולדמורט כבר בספר הראשון בסדרה. לולא הכוחות של ג'יין, סטורם ורוג לא היה לנו חצי מהצוות של X-men (בהתייחסות לסרטים הראשונים בסדרה). הרבה מהז'אנרים הגיקים נותנים מקום לאישה להיות דמות עגולה וחיונית. לפעמים כנבלית (תשאלו את באטמן), לפעמים כגיבורה, אבל בסך הכל – יש לנו שם אופי.

ניסיתי להבין למה זה קורה. למה בקהילה שסובבת סביב תרבות שמכילה נשים, יש משהו מעבר למיזוגניה הרגילה שאנו חוות – התלבשת חשוף? את רוצה תשומת לב. לא התלבשת חשוף? את פריג'ידית שלא זורמת. ההתנהגות שלך מינית? את שרמוטה. ההתנהגות שלך לא מינית? את קרה. הבעת דעה? את חופרת. לא הבעת דעה? חסרת אופי. מעבר לחרא הרגיל נוספת לנו גם חובת ההוכחה. את מעריצת די.סי? תוכיחי לנו. וברגע ש"תטעי" ותעלי תמונה בביקיני-באטמן את בחוץ. לגיק אמיתי אין ציצי.

חברה בליגת הצדק עם שדיים מהממים

ועוד לא דיברנו על משחקי וידאו, קהילה נוספת שקשורה לנושא, שבה התפיסה לגבי נשים היא אפילו יותר חשוכה. אני לא משתייכת לקהילה הזאת, אבל לא פספסתי את העבודה שתרבות הגיימרים גדושה בהיפר-סקסואליזציה מראשיתה.

אישה במשחק וידאו לא נועדה להעצמה נשית, אלא לתגמול הגבר. זה קורה בשתי דרכים עיקריות: 1. השחקן מתוגמל לאחר שהציל את העלמה במצוקה, 2. השחקן מתוגמל בעצם היותו מגלם דמות אישה היפר-סקסואלית (מורטל קומבאט, לארה קרופט, רזידנט אייול, לא חסר). אני אישה. אני לא במצוקה ולא היפר-סקסואלית, ולכן אין לי מקום ליד שולחן הגיימרים. אישה שנכנסת לעולם הזה זוכה לתגובות שנעות בין רחמים וזלזול לבין החפצה. ממליצה בהקשר הזה על הסרטון של feminist frequency ועל כתבה של עידו קינן ב-"TimeOut".

זה מתחיל ב"טויז-אר-אס" או בכל חנות צעצועים אחרת, שם אפשר לראות שתיקי הגן מחולקים למחלקת ילדים ולמחלקת ילדות. הבנים יכולים לבחור בין ספיידמן לסופרמן, והבנות בין אלזה להלו קיטי. מגיל אפס מניחים שגיבורי על זה לא בשביל בנות, שאנחנו צריכות לאהוב נסיכות ולא לוחמות צדק. חברת "קסטרו" הוציאה לא מזמן קולקציה של הוצאת הקומיקס "מארוול", שנמכרה – איך לא – רק במחלקת הגברים. כמובן שזה לא עצר בעדי לקנות חולצה של איירונמן ושל הענק הירוק, אבל נשים רבות מעדיפות לא לצאת מהבית עם טי-שירט בגזרה שלא מתאימה לגופן.

נשבר לי. נשבר לי להוכיח כל פעם מחדש שאני אוהבת באמת את מה שאהבתי תמיד. נמאס לי להשתייך לקהילה שרואה אותי כגוף יפה במקרה הטוב וכמטרד "פמינאצי" מעיק במקרה הרע. ואם את אישה שנמאס לי מהמצב את אוטומטית מכונה "פמינאצית".

לא, לא הוצאתי 400  שקל על שמלה של דאינריז טרגאריאן בשביל שגברים שמאוננים עליה יתנו לי תשומת לב. כשאני לובשת את בגד ים C3PO שלי אין לי שום כוונה לתגמל תחביב שנחשב גברי. היחידה שאני מתגמלת פה היא אני. זו דרך הביטוי העצמי שלי כלפי התחביבים שלי, וכל חנון, גיימר, גיק ונרד שקורא את הטקסט הזה עכשיו חייב להבין שנשים הן לא גימיק. אנחנו לוחמות מוכשרות, מכשפות מחוננות, חברות בליגת הצדק ועושות את הכול עם זוג שדיים מהממים.