מירי פסקל נכנסה לחיינו בשקט כדמות משנה בסדרה אזוטרית למדי. 13 שנים אחרי, ההערצה אליה חוצה מגדרים ועדות בחברה הישראלית המשוסעת. הרבה זמן ניסיתי לחשוב למה אני כל כך אוהבת אותה ומה יש בה, באישה המגודלת והקולנית הזו, שהצליחה לכבוש את גם את לבי וגם את המיינסטרים של המיינסטרים, כולל הזרם התל אביבי​-​אליטיסטי​-​מתנשא שלו, ממנו היא קיבלה לאחרונה "תעודת כשרות" מרון חולדאי ועיריית תל אביב-יפו.

יש שיאמרו שמירי פסקל היא דמות מגוחכת, סטריאוטיפ שמלעיג נשים מזרחיות. בעיניי, מירי פסקל בן חיים היא האלטר-אגו הנשי והמזרחי האולטימטיבי. לחברה הישראלית יש ציפיות מאוד ברורות מנשים בכלל ומנשים מזרחיות בפרט. מירי פסקל בוחרת לא להתיישר על פי הציפיות הללו, אלא לנפץ אותן אחת-אחת, בדרכה ובסגנונה.

בניגוד ל"אישה האידיאלית", היא אינה שקטה, עדינה ומרצה. מירי עושה, אומרת ואוכלת מה שהיא רוצה בלי לדפוק חשבון. במיוחד אוכלת. בעידן שבו בנות לומדת שאסור שבנים ייראו אותן אוכלות, מרענן לראות דמות נשית שיש לה תיאבון בריא, ודואגת להזכיר אותו ולשאוף לספק אותו בכל הזדמנות.

מירי אמנם אוכלת – אבל בניגוד לסטריאוטיפ היא אינה מאכילה. אחד העוולות הגדולים שנעשו לתרבויות היהודיות הלא-אירופאיות, הוא רידודן וצמצומן לכדי האוכל האופייני להן. הציפייה החברתית מאישה מזרחית היא קודם כל לבשל ולהאכיל, במטעמים מזרחיים כמובן. מירי מתעלמת מהציפייה הזאת. היא מדברת רבות על הרעב שלה ודורשת לאכול, אך קשה לומר שהיא בשלנית. לעתים היא מציינת שיש לה סיר במיה על האש, אבל תשכחו מלראות אותה עומלת במטבח. כשהיא כבר מבשלת, לא תמצאו אצלה מאכלים מסורתיים – אלא בעיקר פיוז'ן.

חברות ענק שופכות כספים על עוד ועוד פרסומות וקמפיינים שמתבססים על חוסר הביטחון שלנו, ומערערים על תחושת הערך העצמי. הקמפיינים לא עובדים על מירי. יש לה, בצורה כל כך טבעית ובלי מאמץ, את מה שכולנו שואפים אליו: אהבה עצמית ללא תנאים. היא לא צריכה חיזוקים מבחוץ או "העצמה". היא פשוט מתה על עצמה ולא מתביישת בכך.  וזה גורם לכולם למות עליה.

כפועל יוצא, היא שמה את עצמה במרכז. בניגוד למצופה מאישה, ועוד כזאת שנשואה לגבר נכה, היא אינה מעוניינת לשמש גורם תומך, שמכיל את הקשיים של מישהו/י אחר/ת. היא המרכז והיא זו שאותה צריך להכיל. או לבלוע, למרות הקושי.

בהיותה המרכז, היא מסרבת להכיר או שאינה מודעת לכך שלכאורה מבחינה חברתית היא אמורה לחוות דיכוי כפול – הן כאישה והן כמזרחית. מבחינת מעמדה החברתי, היא למעשה ההפך מההגמוניה הגברית, האשכנזית, המיינסטרימית, הגמוניה שבדרך כלל האדירה את כל מי שדומה לה והדירה את כל מי שאחר/ת. אותה הגמוניה עכשיו מחבקת אותה, ולא ממקום של זלזול אלא ממקום של הערצה ורצון להיות כמוה. מירי אינה משמשת כליצנית החצר, אלא כאייקון של אהבה עצמית ובטחון עצמי.

אבל את מירי פסקל הניתוח שלי בכלל לא מעניין. היא לא מתעכבת על העבר או על בלבולי מוח, אלא רק על הצרכים שלה כאן ועכשיו, ברגע זה ובכל רגע נתון, באופן מעורר השראה. מירי תופסת את עצמה כאליטה, היא ההגמון.  עמוק בפנים, כולנו – גם אלו שנולדו למעמד של אליטה – היינו רוצות ורוצים לאהוב את עצמנו כמוה, להסתובב בעולם כאילו הוא נועד לנו, ולפטור כל דבר שקצת מטריד או מעצבן בסינון "מה 'כפת לי".