29 ביוני, 22:50, עדכון מגבעת עמל:
כרגע נמסר לתושבים שהפינוי נדחה "מחשש לחיי אדם", וכן בשל העובדה שהיזמים תכננו להרוס יותר ממה שאישר להם בית המשפט. אנחנו נמשיך לעדכן.
הכתבה המקורית:
לא בטוח שהטקסט הזה עונה על התנאים הקשוחים של אייטם עיתונאי. קודם כל, הוא לא מדווח על משהו שקרה כבר, אלא על משהו שיתרחש מחר בבוקר. אבל בעצם, הוא כבר קרה יותר מפעם אחת בעבר. הכרוניקה של מחר בבוקר ידועה מראש. בסופה 22 משפחות, 70 נפשות בגבעת עמל שבתל אביב, ימצאו את עצמן ללא קורת גג.
השוטרים כבר עברו היום מדלת לדלת והסבירו שמחר הוא היום. מחר הם באים. והמפונים? הם עמלים ברגעים אלה בבתיהם, אורזים את חפציהם בקרטון ועוד קרטון. "בפינויים הקודמים הם ריסקו פה ציוד, ארזו את תוכן המקרר עם הבגדים, אז אנחנו מעדיפים לעשות את זה לבד הפעם", אומרת ברוריה בן דוד. בן דוד מוכנה למלחמה האחרונה על הבית שלה מחר בבוקר. "יש אנשים שאמרו שהם יתאבדו על הבית", היא אומרת לי.
וגם הם, המתאבדים. גם הם אורזים. מצדה, אבל לפחות שהיס"מניקים לא ישברו את הסרוויס של סבתא.
אנחנו
המצב הכלכלי הורג אותנו. כל אחד ואחד מאתנו. גם מי שחושב שמצבו טוב מפספס את העניין. הכוח שלנו, של הציבור, הולך ונעלם תחת העומס היומיומי של כל אדם ואדם, כל משפחה ומשפחה. אנחנו עושים הכל הכל למען הילדים שלנו, חרדים מפיטורים, לא מעזים לחשוב על הפנסיה – ובינתיים אנחנו רצים כמו עכברים.
פינוי גבעת עמל במרץ השנה, צילום: שירז גרינבאום, קרן מנור /אקטיבסטילס
וכל העומד מאחורינו, מלפנינו ומצדדינו? שיסתדר. אין לנו לא זמן ולא כוח לעזור, לסייע. אפילו להעניק טיפה אמפתיה. את הכל שותה היומיום. פה משפחה מפונה מביתה, שם מבעירים את האדמה מתחת לרגלי התושבים כדי ליצור גז יש מאין, מפרץ חיפה בוער. אבל אנחנו לא יכולים עוד. יש לנו בית לפרנס, ילדים להאכיל, פנסיה לא לחשוב עליה. למי יש זמן לעזור לעוד אחד שקיבל בעיטה מהמציאות?
ולמרות זאת, אם אתם יכולים, זה הזמן לצאת מהבית וללכת לישון בגבעת עמל. אתם והשק"ש. ולהתכונן לחטוף מכות מהיס"מניקים. כי מחר בבוקר הם יבואו בשמו של יצחק תשובה, אדם שבאמת ובתמים, ללא ציניות, עושה הכל כחוק. ובמסגרת החוק הזה, מחר הוא משליך עוד 70 איש אל הרחוב. סעו עכשיו לגבעת עמל. אפשר להתפלל גם משם לשלום החטופים.
החוק
בית המשפט כבר קבע שיש לפנות את המשפחות הללו. שהן פולשות. אחר הצהריים נכנסתי לבית של שלמה ואסתר בן דוד. הם בני 70 בערך. היא הגיעה לשכונה בגיל שנה וחצי. הוא בגיל ארבע. ההורים של שניהם הגיעו מסלאמה ומשבזי. הם גדלו יחד, התחתנו בשכונה וגידלו בה שישה ילדים. מחר בבוקר יהרסו את הבתים שלהם ושל שלושה מילדיהם.
ההורים של שלמה ואסתר כבר מתו. אנשי ההגנה השליכו אותם בשכונה ודרשו מהם לאכלס אותה כשהיא עוד היתה כפר ערבי שנקרא ג'מוסין. הם עשו מה שאמרו להם. עכשיו בית המשפט קובע שלילדיהם אין זכויות בקרקע. ההבטחה של המדינה לבנות להם יחידות דיור, אי שם לפני 40, 50 ו-60 שנים היתה כלא היתה. מתישהו, אולי דרך חור בחלל ובזמן, הם נהפכו מתושבים "ברי רשות" לפולשים.
ותשובה? תשובה קנה את הקרקע. ועכשיו הוא מפנה את הפולשים. זה החוק בייבי.
אין כסף
אלי הוא הבן של שלמה ואסתר והבעל של ברוריה. אתמול הוא עוד ישב עם שוגון, שהיה פעם קצין בכיר במשטרה, נציג החוק והיום הוא נציגו של תשובה, שהציע לארבע משפחות פיצוי כולל של 2.5 מיליון שקל. הוא מספר ששוגון אמר לו ש"לתשובה אין כסף לשלם". תשובה ההוא מהגז, כן? ההוא שחיתן את הילד ב-7 מיליון שקל. שהחלק שלו בפרויקט שייבנה בגבעת עמל יהיה שווה משהו בסביבות 4 מיליארד שקל. לתשובה הזה אין כסף.
"שוגון אמר לנו שיש לו 300 יס"מניקים", אומר אלי, ושמחר זה ייגמר. "מחר אתם מתפנים בטוב או ברע". הוא מפחד מהשוטרים. "הייתי בעזה", הוא אומר. "גם שם לא היינו נותנים כאלה מכות. הם נכנסים בריצה עם קסדות, מגנים ואלות, וקורעים במכות כל מי שמתנגד. אלי עדיין נושא את זכר הפינוי הקודם על גבו. מחר הוא הולך לחטוף עוד פעם. אבל מחר זה הבית שלו.
ברוריה
ברוריה בן דוד היא הפנים של גבעת עמל בשנה האחרונה. בכל פעם שאתה מגיע לשכונה לפני או אחרי פינוי, אתה רואה אותה מול המיקרופונים, זועקת "איזה מדינה" ו"איך תשובה לא מתבייש?" אבל כשהולכים המיקרופונים וצוותי הצילום, ברוריה היא אשה מקסימה ודומה בדיוק נמרץ לכל אחת ואחד מאתנו. לא פנתרה שחורה ולא בטיח. יותר מורה, או אחות, או מדריכת טיולים.
היום אני מוצא אותה שפופה עם קרטון ואיזולירבנד ומבט כבוי בעיניה. היא סובלת מכאבים בחזה ולוגמת עוד כוס קפה שחור, כדי להעלות את הלחץ דם שצונח לה. את בת התשע שלה היא שלחה לחברים, שלא יראו איך הורסים לה את הבית. את האמצעי הכריחה לחזור ליחידה המובחרת שלו. המדים שלו עדיין תלויים בחוץ.
"אתה אומר לעצמך: לא יכול להיות שזה יקרה. לא האמנתי", היא אומרת בסנטר רועד וגרון חנוק. "הייתי בטוחה שיגיעו אתנו להסדר. לא ייאמן כמה אנשים רעים. והכל בשביל כסף. עד שזה מגיע לפתחך אתה פשוט לא מאמין שזה יכול לקרות". היא לא יודעת לאן תלך מחר. "ארזתי תיק לכל ילד לשבועיים. נשלח אותם לחברים. אבל אחרי זה אין לי מושג".
שלמה בן דוד אורז, הערב. צילום: אושרי חיון
"800 יחידות דיור במיקום הכי טוב בארץ הוא קיבל כדי לבנות לנו דירות", מתרעם אלי שוב, וברוריה חוזרת להיות הדוברת הרהוטה של השכונה: "אני לא מבינה את תשובה. יש פה בסך הכל 80 משפחות. היה נותן לכל משפחה 2 מיליון שקל ושומר על התדמית שלו. היו הופכים אותו למלך והתדמית שלו היתה בשמים, כמו של אקירוב. הוא הולך לעשות פה מיליארדים. אז למה ככה?"
שוגון
אבל שוגון אומר שלתשובה אין כסף. שוגון, הא? איזה שם זה שוגון, הא? כמו גנרל ביפאן! ואיזה אגדה שהוא היה פה פעם? תופס אנסים ושודדים ורוצחים, מפצח פשעים, מטיל אימה על הרעים.
פינוי גבעת עמל במרץ השנה, צילום: שירז גרינבאום, קרן מנור /אקטיבסטילס
אבל זה היה מזמן. היום שוגון הוא עסק פרטי שעובד בשביל תשובה. עושה לביתו. ואיך עושה לביתו? מפנה את ברוריה ואלי בן דוד ואת הוריהם מהבית. לא את שץ ולא את האופנובנק ולא את הגנב המטפס, אלא את מלח הארץ. וככל שהוא מוציא עוד ועוד משפחות כאלה מבתיהן, כך הוא עושה עוד ועוד לביתו. ויש לו 300 יס"מניקים בשביל זה.
המשטרה
נפלא, איך משטרת ישראל תמיד נמצאת שם עבורך. איך היא באה כשקוראים לה, עם שיירות של אמבולנסים וג'יפים, עם מסוקים באוויר וצפלין וצוותי צילום, עם אלות מתנופפות ורימוני עשן וגז ואגרופים קפוצים ומבטים אטומים.
באמת, נסו גם אתם להיעזר במשטרה כמו שוגון וכמו תשובה. בטוח שהיא תהיה שם גם עבורכם. נגיד, למשל, כשאתם מתקשרים לספר שחטפו אתכם. או שהורסים לכם את הבית.
ברוריה ואלי בן דוד לא יתקשרו מחר למשטרה. אין יותר עם מי לדבר.
אקליפטוס
בחצר של ברוריה ואלי עומד אקליפטוס ענק ולא יודע שקצו קרב, ממש מעבר לפינה. אקליפטוסים הולכים גם הם בדרך כל אקליפטוס, כדי לפנות מקום לפרויקטים כמו "סביוני ספחת" או "חלומות אקזיט" או "פארק בבלי".
אז הוא עומד שם ושורק את הבלוז הכנעני שלו: בלוז הכנועים, בלוז המגורשים, בלוז הנעים ונדים ללא בית, בלוז היזמים ומדינת החוק והוועדות הבינמשרדיות שיקומו בקרוב כדי לברר איך כל זה קרה.
ותיכף הוא לא ישרוק עוד.