האסירים הפלסטינים שובתי הרעב מחו במשך ימים ושבועות על עצם המאסר המינהלי שבו הושמו –  מאסר ללא משפט. לפני שבוע הפסיקו את שביתתם אחרי שהגיעו להסכם עם השב"ס, ובצל איום להאכילם בכפייה על פי חוק. אבל החוק ממשיך ומקודם.

אחרי שנדחה בשבוע שעבר והוכנסו בו תיקונים צפוי החוק לעבור היום בכנסת. החוק המוצע רואה באסיר פה שצריך לסתום עם זונדה. שובת הרעב רוצה למחות, רוצה שקולו יישמע ויש לכבד את זכותו זו. ראש הממשלה, השר לבטחון פנים, שר המשפטים ושרת הבריאות מנסים להעביר בכנסת חוק שיאפשר האכלה בכפייה של אסירים ועצירים שובתי רעב ומציגים אותו כאילו נועד להציל את חייהם. אני פונה אל הקהילה הרפואית כמו גם אל הציבור הישראלי כדי להסביר ולנמק מדוע זה שקר מסוכן. האכלה בכפייה אינה הצלת חיים. האכלה בכפיה היא סיכון החיים או אובדן החיים.

החקיקה נעשית בניגוד לעמדתה של הקהילה הרפואית בארץ ובעולם. ההתנגדות לחוק האכלה בכפייה נובעת הן מהפן המוסרי-אתי והן מהפן המעשי. האכלה בכפייה היא פרוצדורה אכזרית, אלימה ומשפילה המסכנת את המטופל בפציעות, בחנק ובזיהומים ועלולה להביא למוות. בעולם, האכלה בכפייה מזוהה עם עינויים האסורים בחוק ובאמנות בינלאומיות שונות הרואות בה צורה של דיכוי וענישה מהקשים שיש.

אם כך מדוע מתעקש השלטון להאכיל בכפייה שובתי רעב? בדיוק בגלל העינויים שכרוכים במעשה, בגלל שזהו אקט משפיל ושובר. זאת יש לדעת: העינויים באשר הם נועדו רק לדבר אחד –  לשבור את רוחו ואת גופו של המעונה, של משפחתו ושל החברה הסובבת אותו.

אין להאמין לשקר הנפוץ כי עינויים נועדו לספק מידע. הם לא. ראש הממשלה מנחם בגין אסר על שימוש בעינויים באופן מוחלט. וראה זה פלא: בשנות שלטונו לא עלה כלל מספר הפיגועים בישראל ומה שמכונה "המצב הביטחוני" לא השתנה לרעה. האכלה בכפייה שהיא עינוי גופני ונפשי נועדה גם היא, כמו העינויים על ידי השב"כ, לאותו דבר בדיוק – לדכא ולשבור את גופו ורוחו של האסיר שובת הרעב.

החוק להאכלה בכפייה הוא חוק פוליטי שבא לדכא שביתה פוליטית. השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ אמר כי "מטרתו המרכזית של החוק אינה להגן על חיי האסירים אלא למנוע מהם להגיע להישגים פוליטיים באמצעות שביתה" – האחד שלא שיקר בנושא. הממשלה, משום שלא רצתה לנהל דיאלוג עם האסירים השובתים, חיפשה כלים רפואיים להשתקתם.

צינור הזנה (זונדה)

ההתנגדות של הקהילה הרפואית לחוק התבססה על ידע מקצועי כי הצוות הרפואי יודע לנהל מו"מ עם מטופליו באופן שלא יחריפו את שביתת הרעב ויסכימו לקבל מינרלים שיעכבו את הידרדרות בריאותם. הם אמנם מסכנים את בריאותם ואת חייהם אך יכולים להחזיק מעמד בחיים גם יותר מ-100 ימים רצופים, כפי שקרה בשביתת הרעב האחרונה של האסירים הפלסטינים ב-2011. ואילו בשנים קודמות, בעיקר בשנות ה-80, האכלה בכפייה גרמה באופן ישיר למותם של חמישה אסירים.

אך מעל להיבט המעשי הזה נמצא העיקרון של כבוד האדם, רצונו החופשי (החופש היחיד שיש לאסיר) ונאמנותו של הרופא לאדם החולה. נאמנות זו אינה לחלק או להמיר בשום נאמנות אחרת. אם רצונו של האסיר למחות באמצעות שביתת רעב – אין לכפות עליו טיפול בניגוד לרצונו ובניגוד לכבוד האדם שלו.

ואולם, המערכת הרפואית לא יודעת, ואין זה מתפקידה, להיות כלי משחק פוליטי בידי הממשלה. התנגדותה הנחרצת  של הקהילה הרפואית בישראל – בתמיכת ארגוני בריאות וזכויות אדם בינלאומיים – עיכב במעט את המרוץ החפוז והמביש לאשר את החוק. לצערי, הממשלה ממשיכה בו. היא אינה מאפשרת דיון רציני שבו יכולנו אנחנו, אנשי ונשות הרפואה, להסביר למחוקקים באופן מפורט כיצד מתבצעת האכלה בכפייה. אולי אז היו מבינים כי הרדמתו של שובת הרעב לא היתה הופכת את האכלה בכפייה לאקט הומאני. זוהי הצעת חוק המבוססת על בורות רפואית שאינה ניתנת לביצוע במצב שבו שובת הרעב נמצא בסכנה לחייו.

יש סכנה שהחוק הזה יעבור היום, אך אני מאמינה כי רופאים אינם עושי דברם של השלטון. דבריו של ראש הממשלה כי הוא בטוח שימצא רופאים שיסכימו להאכיל בכפייה הם זילזול במוסר ובאתיקה הרפואית ואין להם בסיס במציאות.

הד"ר רוחמה מרטון היא מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם