החלטת בג"צ להגביל את מספר המשתתפים בהפגנות נגד השחיתות השלטונית בכיכר גורן בפתח תקווה, ולא לאפשר לנאום בה נאומים הביאה אותי להעלות על הכתב את הנאום שלא ננאם:
שמי יפתח שילוני, ואני מורה לאזרחות בתיכון במרכז הארץ.
בימים אלה ממש אנחנו פותחים את שנת הלימודים ה'תשע"ח. שלא כמו בכל שנה אנחנו פותחים את שנת הלימודים הזו לא רק במפגש משמח עם תלמידינו, אלא גם במבוכה גדולה:
שלא כמו בכל שנה – בה נתפס השלטון כנקי במידה סבירה, וככזה המשרת את אזרחיו נאמנה – הרי שבימים האלה, בהם העיתונים כולם מלאים בסיקור ארבע פרשיות הנוגעות לראש הממשלה, ובחקירה באזהרה של שני שרים – אריה דרעי וחיים כץ – נדמה כי השחיתות השלטונית פושה בכל.
מה יעשה מורה לאזרחות ביום פתיחת שנת הלימודים? איך יעמוד מול תלמידיו?כיצד יביט בעיניהם? ומה יאמר להם?
האם ילמד אותם את המבנה הפורמלי של השלטון הראוי? האם יוכל בלב שלם (או בלב רבע-שלם) לומר להם כי הוא סמוך ובטוח שהשלטון טוב ומיטיב עם האזרחים?האם יוכל להעניק להם תקווה כלשהי מעבר לסיאוב ולזלזול שמטיח השלטון בכלל האזרחים?
אין בישראל השנה מורה אחד לאזרחות שמרגיש שקיימת הלימה בין המסרים המופיעים בספרי הלימוד לבין המצב בפועל. בין האידיאל הנקי, המסודר והנכון ובין הלכלוך והשחיתות השלטונית (לכאורה…).
בכל שנות הלימודים שלי במערכת החינוך הפורמלית מעולם לא קיבלתי שיעור כלכלה אחד. גם לא בתואר הראשון והשני במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר אילן. לצורך קבלת בסיס ראשוני בכלכלה היה עלי להרחיק לחו"ל. ושם שמעתי את העיקרון הברור מאליו הבא:
הכסף הולך לאן שהוא מרגיש בו בטוח.
ההפגנות בכיכר גורן. צילום: עינת פישביין
ישראל של היום הופכת למקום בה הכסף של אזרחיה אינו מרגיש בטוח. טייקונים גוזזים ומספרים אותו מכל כיוון; עסקנים גוזרים עליו קופונים; הוא מתבזבז כאן מהר מדי בגלל יוקר מחיה מטורף; מיסי המורים, האחיות והעובדים הסוציאליים נלקחים כדי לשלם פנסיות תקציביות מנופחות של אנשי מערכת הביטחון – פנסיות שגובהן פי שלושה וארבעה משכרם בפועל של מורה, אחות או עובדת סוציאלית.
ולא רק הכסף מרגיש כאן לא בטוח: ישראל של היום הפכה להיות מקום שמאד לא בטוח לגדל בו ילדים. לא רק שאין בו עתיד כלכלי, אלא גם חדוות החיים בו הולכת וגוועת. גם אם תשרת את הכלל בשירות אזרחי או צבאי, שירות שרבים כל כך בישראל פטורים ממנו, הרי שאם תעז ותאמר דעה שאינה "באה טוב" בעיניו של אדם אחר – יהיה זה טוקבקיסט או לחילופין השר לביטחון הפנים – תזכה בקיתונות של קללות וגידופים. כל עברך יימחק באחת. איש לא ישאל אותך מה עשית בחייך; האם הצלת נפש בישראל?; האם תמכת באדם בצרה?; האם היית חבר טוב? את כל אלה לא תשאל. אתה תגודף-תקולל-ותסקל מילולית.
וכרגע הסקילה היא מילולית. עדיין. אני עצמי כבר זכיתי להיות בסיטואציה בה משטרת ישראל מנעה מהמון מסית ומוסת לעשות שפטים בי ובחבריי. במעמד זה איחלו לי אותם האנשים שערבים יאנסו את בנותיי. איש מן המקללים לא נעצר, ואני הורחקתי משם.
הכסף – הוא הולך תמיד למקום שבו הוא מרגיש בטוח. ואני צופה שבמידה ומגמות השחיתות השלטונית וההתבהמות החברתית תמשכנה יקרו הדברים הבאים:
הראשון – בשקט בשקט תתפתח כאן סרבנות לקחת חלק במעגלי השותפות החברתיים. תהיה זו בעיקר סרבנות אפורה; פגיעה במוטיבציה לשרת בצה"ל; גרירת רגליים. הימנעות מנטילת חלק פעיל בחברה האזרחית.
השני – עזיבה של האליטות הכלכליות את ישראל. האליטות שמחזיקות את המשק הישראלי לא יוכלו לספוג עוד את הקללות והגידופים לצד תשלום מיסים גבוהים מאד. "שם, מעבר לים, החיים נוחים מאד", אני שומע רבים אומרים, "אבל כאן בישראל יש אווירה אחרת שלא תשווה לשום מקום בעולם". לא עוד. המקום הזה הופך לערוגת קוצים שאין בה חיים, ויש בה רק כאב.
ישראל איננה ארגנטינה, ברזיל או צ'ילה. כאשר עלו שם שלטונות רודנים ורצחניים – יכלו עמים אלה להנמיך ראש, ולחכות עד יעבור זעם. אף איום חיצוני לא נשקף להם. הם חיכו ליום שאחרי. הכוחות הלאומניים והשמרניים בישראל, אשר נדמה לי ששואפים להוביל אותה כיום למקום בו השלטון שולט ורודה באזרחיו, אינם מביאים בחשבון כי האזרחים בהם הם עולבים ופוגעים לא יהיו מוכנים לחיות כאן בכל מחיר. לרבים מהם יש דרכונים זרים. הם עלולים לנוס מכאן על נפשם ולבקש את חירותם במקום אחר.
יעזבו בעיקר חילונים ומסורתיים – בסיס הכלכלה הישראלית, והשדרה העיקרית של צה"ל. יישארו דתיים מתונים (שיהפכו מיד ל"שמאל" החדש), דתיים קיצוניים וערבים. וגם הרבה זקנים ועניים מכל המגזרים – כאלה שלא תהיה בידם האפשרות לברוח.
אם תרחיש שכזה אכן יקרה תשארנה כאן האוכלוסיות העניות, החלשות והקיצוניות ביותר. הפעם כבר לא יהיו בסביבה גורמים מתונים שישקיטו וירגיעו. במצב שכזה ישראל עלולה להיקלע למלחמתה האחרונה. ובמלחמה הזו – גם כסף כבר לא יהיה.
אני אוהב את ישראל. כאן נולדתי, כאן חייתי רוב שנותיי, וכאן אני מגדל את ילדיי. אני נלחם על צביונה, ולא אוותר לרגע – לא אוותר על שמחת החיים, לא אוותר על האופטימיות, לא אוותר על אהבת האדם והסביבה. לא אוותר על השיחה עין בעין עם האנשים – שיחה מכבדת ואוהבת עם כל אדם ואדם.
אני אוהב את האמת, אוהב את תלמידיי, אוהב את האנשים שמביאים לעולם אהבה ותקווה, וגם – אוהב אהבה של ריפוי גם את אותם אנשים פגועי-נפש שפעולתם בעולם היא הפצת שנאה. אולי אולי, מתוך אהבה זו – יתעורר גם בהם הרצון לבנות יחד אתי – יחד אתנו – חברה מכבדת ובריאה. חברת מופת.