"אנחנו קורסים", אומר יניב סגל, נציג ישוב אבירים בצפון, שנמצא בטווח חמישה ק״מ מגבול לבנון, כמו מרבית היישובים שנכללו בתכנית הפינוי בתחילת המלחמה, אך ברגע האחרון הוחלט להשאיר את תושביו מאחור ללא הסבר. "יש משפחות שחזרו לישוב בלית ברירה אבל אי אפשר לגדל פה ילדים תחת מתח מתמשך וקולות נפץ". 80 אחוז מאנשי הישוב עזבו בתחילת המלחמה ומרביתם נאלצים לשלם שכירות כפולה, גם בישוב שעזבו וגם בדירה ששכרו ונושאות בנטל כלכלי עצום, שמרביתן כבר אינן יכולות לעמוד בו בחלוף חצי שנה.
בתחילת המלחמה, אי שם באמצע אוקטובר, התקבלה החלטת ממשלה לפינוי ישובי הצפון במרחק 2-5 ק"מ מגבול לבנון, זאת "לאור האיום הקיים על האוכלוסייה המצויה בסמוך לגבול הצפוני של מדינת ישראל במסגרת מלחמת 'חרבות הברזל'; נוכח ירי טילים וחדירת גורמים עוינים אל שטח ישראל ומשלא ניתן לשמור על שלומה של האוכלוסייה או להבטיח אספקת מוצרים ושירותים בסיסיים עבורה אלא באמצעות פינויה המאורגן". כזכור, מרבית היישובים שנכללו בה אכן פונו.
אולם לא רבים זוכרים ששמונה ישובים שהיו ברשימה ונמצאים בטווח בין 2-5 ק"מ, לא פונו לבסוף משיקולים צבאיים שלא נומקו ולא הובהרו עד היום. היישובים – עבדון, אבירים ואלקוש ממועצה אזורית מעלה יוסף, עלמה, ריחאניה וכרם בן זמרה ממועצה אזורית מרום הגליל והמועצות המקומיות פסוטה וחורפיש – כמו באמצע אוקטובר, כך גם היום – עדיין נמצאים תחת איום, ירי טילים, חשש מחדירת גורמים עוינים וקושי להבטיח אספקת מוצרים. ממש כפי שנימקה הממשלה את ההחלטה המקורית. אבל מאז שהמדינה התחרטה במפתיע אלפי התושבים נותרו ללא תשובות, וגם לא נראה שיגיעו כאלה בזמן הקרוב.
בנוסף ליישובים הללו, ישובים נוספים הממוקמים בצמוד לטווח חמישה ק״מ מהגבול, כמו גשר הזיו (5.2 ק"מ מהגבול), מנות (5.3 ק"מ מהגבול) או כפר סאלד( 5.6 ק"מ מהגבול), חיים במציאות בלתי אפשרית ותחת אותן סכנות בדיוק שאיימו על שכניהם הצמודים שכן פונו. מאז, הם מספרים, חייהם הפכו למלחמה מתמדת.
לפני למעלה מחודשיים עתרו לבג״ץ ועדי היישובים בבקשה לקבל הסבר מהמדינה מדוע לא חלה החלטת הממשלה על שמונת הישובים ומדוע היא מפנה מתוך צורך צבאי בלבד בהתעלמות מוחלטת מהפגיעה בחיי התושבים המושפעים מהמצב הביטחוני. היישובים, שתושביהם מרגישים שהופקרו מהרגע הראשון, דורשים שיכירו בהם כישובים זכאים לפינוי או לחלופין לסל פיצויים זהה לסל שקיבלו היישובים שפונו.
לטמון את הראש בחול
"אנחנו בעיצומה של בניית הרחבה", מספר מומי ברקליפה, ראש ועד מנות. "משפחות לקחו משכנתא על בית בבניה בזמן שהם שוכרים בישוב ועכשיו הם גם שוכרים במרכז. שלוש משכנתאות זה לא הגיוני. אני מקבל טלפונים ממשפחות שקורסות כלכלית", הוא אומר. בינתיים מנסה מומי לגייס כסף מתורמים עבור המשפחות. עד כה הצליח לגייס סכום זעום של 50,000 דולר, כ-2000 שקל למשפחה, אבל זה ממש לא מספיק.
״עסקים נפגעו ונסגרו. תושבים שעבדו ביישובים שכן פונו לא יכולים להתפרנס. המדינה מתייחסת רק אם יפגע ביישוב טיל נ.ט. לא רואים את המכלול"
לטענת התושבים החלטת המדינה' המבוססת אך ורק על המרחק של הישוב מהגבול' מתעלמת לחלוטין מהשפעת המצב הביטחוני על היכולת לנהל את שגרת החיים בצפון. "זה לטמון את הראש בחול", אומר סגל. ״עסקים נפגעו ונסגרו. תושבים שעבדו ביישובים שכן פונו לא יכולים להתפרנס. המדינה מתייחסת רק אם יפגע ביישוב טיל נ.ט. לא רואים את המכלול".
המכלול עליו הוא מדבר הוא הפגיעה הטוטאלית שהתושבים מתארים בכל אורחות החיים ולאורך כל שעות היממה: ביכולת של הורים ללכת לעבודה בשעות סדירות המנוהלות על פי המצב הבטחוני, ביכולת של גנים לפעול רק במקלטים ולזמן קצוב, ביכולת של שירותים מהותיים להגיע ליישובים ועוד.
אפילו חברת החשמל מסרבת להגיע ללא אישור מיוחד מהצבא, בצדק, ותושבים מתלוננים על תקלות שנותרות ללא מענה זמן רב. "הורה שנוסע לעבודה ורוצה לחזור לקחת את הילד מהמסגרת, ובנתיים הכביש נחסם עקב התרעה, נשאר מנותק מהילד. זו סיטואציה מפחידה להיות בה", אומר סגל. "או למשל מישהי שמגיע לה פעמיים בשבוע שירותי סיעוד אבל לא שולחים אליה אחות כי זה נחשב אזור מסוכן. מסוכן למשלוחים, מסוכן לחברת החשמל, מסוכן למדריכי חינוך בלתי פורמלי, מסוכן לאחיות, אבל לא מסוכן מספיק כדי שנגור שם".
בגלל שזמן ההתרעה להגעה למקלט הוא אפס, בכל רגע עליהם להימצא בסמוך לאזור מוגן. הדבר קשה יותר כאשר מרבית יישוב אינו ממוגן, גם לא גני הילדים. לעיתים אף לא נשמעת אזעקה לפני היירוט. בנסיבות הללו חיי היומיום מנוהלים במתח רב תוך חרדה ממשית על חייהם וחיי ילדיהם. "ילדי הישוב וחלק גדול מהתושבים חיים בחרדה מתמדת ובפחד משתק", אומר ברקליפה.
עוטף לבנון
במכתבים ששלחו ועדות של מספר ישובים לח"כ מיכאל ביטון לקראת דיון הוועדה המיוחדת לפיתוח הנגב והגליל אתמול (ד׳) בכנסת, הם מתארים את מצבם הקשה. "מערכת הביטחון הציבה סוללות תותחים סביב היישוב וכן הוצבו גדודי מילואים בתוך הישוב. רעש ירי התותחים וכמות אנשי הצבא שמסתובבים רציף ביישוב הפכו את היישוב לאזור מלחמה מובהק", כתב ברקליפה לחברי הוועדה.
״אין לי אפשרות לשכור לנו מקום – וכמה זמן אפשר לנצל את טוב ליבם של אנשים, אפילו שהם משפחה, ולהיות תקועים להם בסלון?"
אסתר שור מקיבוץ גשר הזיו, אם חד הורית לילד בן 11 עם בעיות קשב וריכוז ועם תסמונת טורט, עזבה בתחילת המלחמה את הקיבוץ לבית משפחתה בזכרון יעקב ולאחר חודש הצליחה להכניס את בנה למערכת החינוך. לאחר 3 שבועות קיבלה מכתב ממחלקת החינוך העירונית שמאחר והמשפחה לא מגיעה מיישוב מפונה רשמית עליהם להוציא את הילד מהלימודים. רק לאחר מאמצים רבים הצליחה לשכנע את הממונים ברשות להשאירו, אך המחשבה שכל יום דעתם יכולה להשתנות, היא אומרת, מונחת כמו חרב על צווארה. בעתירה תיארה שור את המצב:
"ניסינו לחזור הביתה , פעמיים, אבל רעשי המלחמה מסביב, הריקנות מחברים ושכנים סביב ביתנו, חוסר היכולת שלי לצאת לעבודה בגלל מיעוט שעות הלימוד, לימודים בבית הספר ללא הפסקה בחוץ, תופעות תסמונת הטורט שהתגברו אצל הבן שלי מכל המתואר כאן, כל אלה גרמו לנו להמשיך להישאר בזיכרון יעקב, אבל מסתמן כי מחוסר ברירה ולמרות הכל נצטרך לחזור הביתה. אין לי אפשרות לשכור לנו מקום – וכמה זמן אפשר לנצל את טוב ליבם של אנשים, אפילו שהם משפחה, ולהיות תקועים להם בסלון?". הפחד מהמצב הכלכלי, בשילוב עם הידרדרות מחלה כרונית מדירים שינה מעיניה. אך אסתר היא דוגמא אחת מתוך מאות משפחות עקורות מביתן, מקהילתן, ממערכות החינוך ומהחיים שידעו.
לאחר שהמדינה דחתה את הדיון בבג״ץ שלוש פעמים, בתחילת החודש הוא סוף סוף התקיים. "קיווינו שהמדינה תתאר את המצב ותסביר את עמדתה אבל היא לא עשתה זאת", אומר עורך הדין הרן רייכמן המייצג את התושבים העותרים בשיחה עם ״המקום הכי חם״. "הפרקליטה רק הסבירה שיקולים צבאיים לפינוי והתעלמה לחלוטין מהמרכיבים האזרחיים שהתמקדנו בהם בתיק". לדבריו גם השופטים ראו את הבעייתיות בכך. "פרקליטת המדינה פתאום משום מקום הביאה איזו הצעה של קול קורא של המשרד לחיזוק הנגב והגליל והשופטים מיד נתפסו לזה כמענה, פתרון למצב. השערוריה היא שמערכת המשפט נתנה 60 ימים למדינה לבצע את הקול קורא הזה". עד כה לא ראה רייכמן וגם לא התושבים את תוכנית "קול הקורא". החשד המרכזי הוא שזו עוד אחיזת עיניים.
״קול קורא זה עזרה מהמועצה מה זה קשור לעתירה שלנו? אנחנו בהתפרקות כלכלית. יש פה משפחות שנתקעו בישוב ואנשים חיים בפחד כי נגמר הכסף״
"מה את צוחקת עלינו?! קול קורא זה עזרה מהמועצה מה זה קשור לעתירה שלנו? אנחנו בהתפרקות כלכלית. יש פה משפחות שנתקעו בישוב ואנשים חיים בפחד כי נגמר הכסף. מה זה קשור קול קורא? נניח והמדינה תיתן מיליון לכל מועצה, מה המועצה יכולה לעשות? זה לא לחשבונות האישיים. היא לא יכולה לפתור אותי מארנונה ללא אישור מהמדינה. זה לא לצחוק עלינו תגידי? זה לצחוק. אז נירה לכל הכיוונים", אומר ברקליפה.
ח"כ ביטון התבטא אתמול בעניין ה"קול קורא" כי הוא בעייתי משפטית ושאינו קשור לאירוע, וכל עוד הממשלה לא משנה מדיניות אין לו תוקף. "נקיים דיון מעקב בפגרה כדי לדעת תשובות ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותביא פתרון לזעקתכם ולכאבכם", אמר.
"בית המשפט נתן יותר מדי זמן למדינה להציג תכנית לקול קורא הזה ואנחנו מגלים בדיון הועדה, כמו שחשבנו, שאין מאחורי זה שום דבר מהותי", אמר רייכמן. היום שלח רייכמן לבג״ץ בקשה לקבלת החלטה: "בנסיבות אלו, בהם מתחוור כי המצג שהוצג לבית המשפט הנכבד לפיו חלה התקדמות בעניינה של העתירה אינו מדויק בלשון המעטה ולאור המצב בשטח, יבקשו העותרים מבית המשפט הנכבד לקבל החלטה לקבלת הבהרות מהמדינה".