"יָמִים מְשֻׁנִּים הֵם אֵלֶּה, יָפָתִי" – כתב המשורר הפרסי אחמד שאמלו ביולי 1979, כחצי שנה לאחר השלמת המהפכה האסלאמית באיראן (בתרגומה המרגש של אורלי נוי). "הֵם מְרִיחִים אֶת הֶבֶל פִּיךְ לִבְדֹּק […]  זֶה שֶׁדּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת לְעֵת לַיִל // בָּא כְּדֵי לְהָמִית אֶת הָאוֹר". עשרות שנים אחרי ובמקום אחר, לכאורה ליברלי יותר, רוח הימים בישראל דומה, לפחות בחלק מהמובנים. כמו ב"תפוז המכני" של קובריק, הבריון השכונתי הפך לשוטר, וכתיבה ביקורתית עלולה לזמן בדואר תביעת פיצויים או הזמנה לדיון בבית משפט בגין הוצאת דיבה, ככלי לניגוח וביריונות כנגד יריבים פוליטיים. בשל כך, אאלץ להתחיל טור זה בדיסקליימר קצר. אדגיש כי הנתונים המובאים בו, הנוגעים לביוגרפיה של נשואי הכתבה, לקוחים מתוך אמצעי התקשורת והרשת (בעיקר ויקיפדיה) וכולם לכאורה וכביכול. ואחרי כל ההסתייגויות – אפשר להתחיל. 

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הצטרף בגיל 16, בהשפעת פעיל הימין נעם פדרמן, לתנועת "כך" של הרב מאיר כהנא, אשר הוכרזה ב-1994 כארגון טרור והוצאה מהחוק. הוא לא גויס לצה"ל, הצדיק את מעשיו של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין והוגשו נגדו 53 כתבי אישום בגין עבירות התפרעות, השחתת מקרקעין, הפרעה לשוטר, החזקת חומר תעמולה לטובת ארגוני טרור, הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור – מהם הורשע בשמונה. 

חנמאל דורפמן, יועץ התקשורת של מפלגתו "עוצמה יהודית" ואיש ימין רדיקלי בפני עצמו, היה בן טיפוחיו של בן גביר במשך שנים רבות והיום משמש כיד ימינו במשרד לביטחון לאומי. לאחרונה פורסם כי בן גביר צירף לפמלייתו לביקור הרשמי בארה"ב פעיל ימין מיצהר שישב בכלא בגין איסוף מידע צבאי ובעל עבר פלילי שכולל תקיפת פלסטיני. 

זהו אותו ימין רדיקלי, המובל לא פעם בידי חרדים לאומיים ומשיחיים, אך גם אחרים, אשר עד לא מזמן ראה במשטרה גוף עוין לתנועת ההתנחלות ופעל במלוא מרצו כדי לקעקע את הלגיטימיות שלה

על פי תחקיר "המקור" של רביב דרוקר, שיקולים זרים ואינטרסים פוליטיים, כולל של מקורבים ופעילי ארגוני הימין, משפיעים על קבלת ההחלטות במשרד לביטחון לאומי – למשל באשר לאישור פעולות מבצעיות שונות של המשטרה, כמו בהחלטה לצאת למבצע בכפר סילואן או בהחלטה שלא לאבטח את משאיות הסיוע לעזה. 

ניתן למנות שלוש סיבות עיקריות בגינן משטרת ישראל נפלה לידי אנשי הימין הקיצוני: תפיסות המקעקעות את החוקיות של המדינה, אסטרטגיה ארוכת שנים המבקשת להשפיע על גופי המדינה מבפנים, והמאפיינים הארגוניים החלשים של משטרת ישראל. זהו אותו ימין רדיקלי, המובל לא פעם בידי חרדים לאומיים ומשיחיים, אך גם אחרים, אשר עד לא מזמן ראה במשטרה גוף עוין לתנועת ההתנחלות ופעל במלוא מרצו כדי לקעקע את הלגיטימיות שלה. 

המהפך הושלם

את המחקר שלי על הימין הרדיקלי התחלתי בשנת 2013 (כעשור לפני שנכנס בן גביר למשרד לביטחון לאומי), ובמהלכו ראיינתי עשרות פעילי ימין מחברון, יצהר, מטה בנימין וממקומות נוספים בגדה המערבית. אדגים את התפיסות הרווחות העולות מתוך המחקר באמצעות ציטוטים נבחרים מהראיונות שערכתי. 

הסיבה הראשונה עוסקת בערעור עמוק ויסודי בעצם חוקיותה של מדינת ישראל, ובשאיפה לבסס בישראל מערכת חוקים ברוח ההלכה. "היעד ההלכתי הסופי הוא מדינת הלכה על פי חוקי הסנהדרין בכל תחומי ארץ ישראל […] בדרך להקמת בית המקדש השלישי" אמר לי נער בן 18 שהיה מעורב לא פעם בהרס מטעי זיתים של פלסטינים והשחתת כלי רכב של כוחות הביטחון בשומרון. כבר אז, התפיסה המערערת על חוקיות המדינה הבליטה את חוסר הלגיטימיות של בג"ץ (היועמ"שית והשב"כ עוד לא היו אז על המוקד): "לבג"ץ אין מקום פה בארץ ישראל. הוא בוגד חד משמעית. הוא מפלה יהודים ברמות, הוא קבע שיש כיבוש של יהודים. זה בלתי נתפס כמה הוא בוגד. חבל שהמדינה שלנו הולכת לפי החוקים הדמוקרטים השוויוניים […]. יש מקום לבית דין שהולך לפי חוקי התורה. הוא [בג"ץ] פשוט כופה על מדינת ישראל לעשות דברים שאסור לעשות, ולתת דברים [שטחים] והשמאלנים משתמשים בו". תפיסות אלה השתלבו היטב עם נסיון הממשלה הנוכחית, מיד עם כינונה, לקדם את הרפורמה המשפטית (ההפיכה המשטרית), בין היתר באמצעות השתלטות על גורמי אכיפת החוק. 

״׳אני מקווה להתגייס למג"ב או לפרקליטות הצבאית׳ אמר לי בחור לקראת גיוס, פעיל בתנועה הקוראת להפרת הסטטוס קוו ולעידוד תפילת יהודים בהר הבית. ׳לעזור לחבר'ה שיש להם בלאגנים עם הצבא׳״

הסיבה השנייה שמסבירה את נפילת המשטרה היא האסטרטגיה לפיה פעלו פעילי הימין הרדיקלי. לאורך שנים, וביתר שאת מאז ההתנתקות מחבל עזה ב-2005, פעל הימין באופן עקבי ונחוש לתפוס מקום ולצבור השפעה ביותר ויותר מוקדי כוח בחברה הישראלית – בצבא, במערכת החינוך, בפוליטיקה ובמשטרה. "בעזרת השם אני מקווה להתגייס למג"ב או לפרקליטות הצבאית" אמר לי בחור לקראת גיוס, פעיל בתנועה הקוראת להפרת הסטטוס קוו ולעידוד תפילת יהודים בהר הבית. "לעזור לחבר'ה שיש להם בלאגנים עם הצבא, לאלה שיש להם בעיות בכלא, בעיות משפטיות. אני רוצה להיות עורך דין [כדי] לעזור לחבר'ה שיש להם תסבוכות עם המשטרה, עם המדינה. בעיקר חבר'ה מהגבעות שיש להם תיקים [פליליים]. לי למשל יש תיק אחד וזהו, אבל יש הרבה חבר'ה שהם עם הרבה תיקים והמשטרה רודפת אחריהם כל הזמן, אז אני רוצה לעזור להם, הם מסכנים".

לשתי סיבות אלה מצטרפת סיבה שלישית, והיא נוגעת למבנה הארגוני של משטרת ישראל, ירושתה של המשטרה המנדטורית. את עקרונות המשטרה המודרנית קבע במאה ה-19 ראש ממשלת בריטניה לשעבר, רוברט פיל (Peel), ועיקרן התפיסה שהשיטור הוא האזרח והאזרח הוא המשטרה, תפיסה שירותית ומתחשבת הרואה את האזרחים כלקוחות ודוגלת בשימוש בכוח כמוצא אחרון. עם זאת, המודל הבריטי המכיל והרגיש לא הוחל מחוץ למדינות הכתר, כך שבקולוניות הבריטיות נשמרה התפיסה האימפריאליסטית הרואה במשטרה כוח שיטורי שתפקידו בראש ובראשונה להכפיף את השלטון על התושבים והילידים. ירושת המנדט הבריטי, הכוללת גם את המבנה ההיררכי והריכוזי של משטרת ישראל, המחסור במשאבים ודלות התקציבים – לא השתנתה באופן מהותי מאז ועד היום. המציאות הביטחוניסטית בישראל המשיכה למצב את המשטרה כ"כבשה השחורה" של כוחות הביטחון בישראל, עם פחות הילה ופחות יוקרה מאשר אחיה הגדולים – צה"ל, המוסד והשב"כ – ובהתאמה, נמשך אל הארגון כוח אדם פחות איכותי. 

המהפך הושלם. מתפיסה הרואה במשטרה, במנהל האזרחי ובחטיבה היהודית של השב"כ את האויבים של תנועת ההתנחלות – המשטרה כיום מנוהלת ומובלת על ידי הימין הרדיקלי

לפיכך, המהפך הושלם. מתפיסה הרואה במשטרה, במנהל האזרחי ובחטיבה היהודית של השב"כ את האויבים של תנועת ההתנחלות ("עד היום אני לא מצליח להבין למה, למה היהודים, למה המדינה, למה המשטרה, למה בתי המשפט, למה התקשורת, למה הם נגד המתנחלים?" – אמר לי אבא של צעיר שתקף ניידות מג"ב סמוך ליצהר), המשטרה כיום מנוהלת ומובלת על ידי הימין הרדיקלי. חיזוק התפיסות הלאומניות התעצם בזכות מספר תהליכים משלימים – שינוי שמו של המשרד לביטחון פנים ל"משרד לביטחון לאומי", הקמת "המשמר הלאומי" וחקיקת "חוק הלאום" הציבו רק את קבוצת הלאום היהודי כגוף אותו המשטרה (והמדינה) מבקשים לשרת, והתעלמו בהגדרה ממיעוטים שאינם יהודים, ובכך באופן כמעט אוטומטי הדירו כל מי שאינו שייך – למשל אזרחים ערבים, דרוזים ואחרים. לכך כמובן השפעה מכרעת על האמון בגוף הציבורי שתפקידו בדמוקרטיה לשרת את כלל האזרחים. ע"פ מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2024, רק 44% מכלל הציבור הישראלי נותנים את אמונם במשטרה, והתפקוד של הארגון בשפל כמעט בכל פרמטר מאז כניסתו של בן גביר לתפקיד. אמון ואפקטיביות – הם שני הרכיבים הקריטיים להצלחה של המשטרה, כך קבע המפכ"ל לשעבר משה קראדי. 

כיוון ששוליים רדיקליים קיימים בכל חברה, הסכנה האמיתית הטמונה בהם היא לא בעצם קיומם, אלא בנרמול שלהם, בעיקר על ידי אמצעי התקשורת ומערכת החינוך, טוען פרופ' עירן הלפרין מהאוניברסיטה העברית, בספרו החשוב "אזהרת שוליים". את הסכנה הנשקפת מנרמול הכהניזם בלב המיינסטרים רואים היום רבים במדינת ישראל, והיא באה לידי ביטוי באלימות משולחת הרסן במפגינים ובסדר העדיפויות הפוליטי הברור של המשטרה, כפי שמשתקף בתחקירים עיתונאיים רבים. אך הנרמול של השוליים הקיצוניים לא הוביל למשטרה פוליטית – למעשה המשטרה בישראל מאז ומעולם הייתה פוליטית (העולים המזרחים, יוצאי אתיופיה וערביי ישראל הם רק כמה דוגמאות לכך) – הסכנה האמיתית היא בהפיכתה של המשטרה למשטרה כהניסטית גזענית. וזה מסוכן ומפחיד, בעיקר כאשר בחסות המלחמה הגיעו לשיא הלאומנות והקנאות המשיחית.
אכן ימים משונים הם אלה, יפתי. ימים משונים. 

ד"ר יאיר יאסׇן הוא מרצה מן החוץ באוניברסיטת בן גוריון, קמפוס אילת, ומחבר שותף עם פרופ' גיא בן-פורת של הספר "חשודים מיידיים: מיעוטים, משטרה ואזרחות בישראל".