אוקיי, הבה ונודה על הענין כאן ועכשיו ומראש ומלכתחילה: יש גיהנומים גיהנומיים יותר. יש דברים גרועים יותר, מגעילים יותר, קשים יותר, אפילו מסריחים יותר מהחרא של הכלבים על המדרכה בשכונה שלי, אבל ביקשו שאבחר אחד, אז הנה: גיהנומצ'יק קטן ולא חשוב בעליל, גיהנום בלאי, גיהנום למפונקים.
באלוהים, אני שונא את החרא של הכלבים המטיילים ברחוב, בדרך לבית הספר ולמכולת. שונא אותו ויכול לחנוק – לפחות פעם-פעמיים בשבוע – את בעלי הכלבים האלה, שלא מרימים את החרא שלהם. וכן, אני מרגיש קצת כמו סבתא שלי עליה השלום, אבל מה לעשות, החרא הזה שנשאר לדיראון יומיים-שלושה, או לפחות עד שמישהו מואיל בטובו ומבוסס בו ורומס בו וקצת גוסס בו, מוציא ממני את הקשישה ההונגריה הנרגנת ששוכנת די קרוב לפני השטח שלי.
כי החרא הזה שלא הרמתם הוא הרבה יותר משאריות מדרכי העיכול של הכלבים הנחמדים שלכם (ואני לא מתכוון לפודלים. אין פודלים נחמדים). החרא שלא הרמתם הוא היריקה שלכם בעיני ובעיניהם של יתר שכניכם. החרא שהותרתם מאחוריכם הוא גם הנהג שחתכתם כדי לקצר את ההמתנה לרמזור, הוא המכונת קריוקי שלכם – שאלוהים ייקח את היבואן שלה – שמאפשרת לכם לקרקר שלוש פעמים בשבוע שירים שמוטב ולא היו נכתבים בקול שמוטב ולא היה נשמע. החרא שהשארתם מאחור הוא ההוכחה שלמדתם לא לצאת פראיירים.
והחרא שלא הרמתם הוא גם המרקם החברתי שאולי היה פה פעם לרגע ועכשיו איננו עוד. החרא שלא הרמתם הוא איש העושה לביתו ומחרבן על ביתי, הוא מה שנשאר, סמיך, מהביל ומסריח, מהכל ישראל ערבים זה לזה של פעם.
אז נכון, אני הראשון להודות: זה לא גיהנום של מחלה או של עוני. זה לא גיהנום של כאב או של דיכאון. זה גיהנום קטן ולא חשוב. זה גיהנום שיותר משהוא מסריח, הוא זניח. אבל לפעמים, איזה פעם או פעמיים בשבוע, הוא קצת, טיפ טיפונת, שובר לי את הלב כשאני חושב על מה שיכול היה להיות פה.
ואני אפילו לא צריך לדרוך עליו בשביל זה.
