תהודת הזהות שלי

מדחום
כותבים, יוצרים ואחרים
כותבים, יוצרים ואחרים מסכמים את השבוע Photo Credit: rcbodden via photopin cc

תהודת הזהות שלי

הדרה לוין ארדי
מצד אחד, אפילו הרגש הדתי המתהדר בנאורות, לרוב יראה בחילוני, או בכופר בעיקר, נפסד באוצרותיו התרבותיים וברגשותיו; ואילו מצד שני, הרגש החילוני המנוגד לו, לרוב ידגיש בחנופה שהוא דווקא מעריך את המסורת, אוהב את החגים, מתחשבן בכיפור, שובת בשבת (מעבודה, לא ממסעדות)

1. נטייה טבעית

המקום הכי חם בגיהנום נמצא בתוכי. ככל שחלמתי להיות כריסטופר היצ'נס, אמיצה וחתרנית עם אחוזי וויסקי גבוהים בדם, ואחוזי צפייה גבוהים ביו-טיוב, אני חושבת שבסוף היום, נהפכתי לסונגסטרית מחתרתית עם יין זול. מחתרתית, ולא רק בגלל שאיש לא שמע עלי ועל 12 אלבומי המופת שלי, אלא כי אני באמת מחתירה את דעותי עמוק-עמוק מתחת לפני השטח, מתחת למלים ובין השורות, ועם רמיזות כל כך מעודנות, שתמיד אפשר לחשוב עלי כך ואחרת, דבר והיפוכו. לבי החתרן נוטה לתקוף את עצמו תדיר באלימות אוטו-אימיונית, משל היה הלב גוף גולה וזר בממלכתו; וכשאני יוצאת מדעתי בטריקת דלת, אני תמיד חוזרת בסוף היום ומגלה שדעתי השתנתה, ואינה כתמול שלשום. למען הסר ספק, איני נייטרלית, ויש לי בדרך כלל עמדות נחרצות, אבל בעיקר נגד עצמי.

2. איתות מגבוה

בשנה האחרונה קמה המנהלת לזהות יהודית, שעניינה הוא הטמעת והעמקת זהות יהודית בקרב כלל אזרחי ישראל, בחסות המדינה, במימונה ובפיקוחה הדתי.למרות נטייתי הטבעית להתבוסס בזהותי פנימה, ולשמור על חזית מעורפלת, ראיתי במנהלת הזהות איתות מגבוה לצאת מעורי ולעמוד על דעתי; לכוון את הסאונד, לדייק את הקול, ולהגביר את תהודת הזהות האלטרנטיבית שלי בפרהסיה.

3. חנופה תרבותית

אחד הדברים שהולכים ומחמירים בעצבים האישיים שלי עם השנים אלה הן זירות הפיוס היהודיות, שאמנם כבודן במקומן, אבל כבודן עדיין מצליח לעצבן. אלה אינן זירות קרב אינטלקטואליות, כי אם מלכודות דבש מלאכותיות. רובן מנסות לפייס בין המפויסים ממילא. ברובן מובלע כבוד אפריורי מבוהל לכל עניין הנכרך ברגש ובלימוד הדתי, כאילו יש בעצם הזיקה הדתית איזו נשגבות אינהרנטית מובנת מאליה. גם במקומות המתנאים בסוג של דיאלוג רציונלי, חופשי ופתוח, מובלעת תמיד עליונותו הערכית של הרגש הדתי על פני מחשבה ביקורתית נוקבת. מצד אחד, אפילו הרגש הדתי המתהדר בנאורות, לרוב יראה בחילוני, או בכופר בעיקר, נפסד באוצרותיו התרבותיים וברגשותיו; ואילו מצד שני, הרגש החילוני המנוגד לו, לרוב ידגיש בחנופה שהוא דווקא מעריך את המסורת, אוהב את החגים, מתחשבן בכיפור, שובת בשבת (מעבודה, לא ממסעדות), ואפילו רואה בתנ"ך את הספר הכי טוב שנכתב אי פעם.


כך נראה התנ"ך עם פילטר "Nashville"

3. המדע המופקר

אפרופו ספר התורה, הפרופ' נתן אביעזר, פיזיקאי בהשכלתו, מקדיש את עתותיו לשכנע את העולם שהתורה אינה סותרת את המדע. הנה, השבוע נוכחנו שהתורה אף הקדימה בשנות אור את תגלית גלי הגרביטציה והמפץ הגדול, ככתוב, "ויהי אור". ברור, לא? "ויהי אור" אכן נשמע כתיאור מובהק ומדויק של המפץ הגדול. איך המדע לא עלה על זה? יכול היה לחסוך לעצמו שנים של מחקר. נשארה אמנם בעיה קטנה, ממש פיצית, של פער זמנים של עשרות-אלפי מילארדי שנה בין המפץ לבריאה, אבל לא ניתן לעובדות לקלקל וגו'. כי כמו שלימדונו חז"לינו, אין דבר בתורה שלא תוכל להתפלפל בו די, כך שתביאנו למחוז חפצך מלכתחילה, ויום אחד גם המדע המופקר יבין את זה.

4.  אי בודד

גם בעיני חילונים גדולים (ואפיקורסים קטנים), נחשבת הספרות המיתולוגית התנ"כית לבון טון ספרותי, ואם היו נקלעים לאי בודד, או לאח הגדול, היו כולם לוקחים אתם באינסטינקט את התנ"ך, גם אם לא קראו בו מעולם, ואינם ממש יודעים מה יש בו. זה אותו אינסטינקט דה-לה-שמאטה שעל פיו כל מלכת יופי מקווה לשלום עולמי, כל עבריין מגדל כיפה, וכל שחקן הוליוודי מאמץ שלישייה אפריקאית. במלים אחרות, אם הייתי נקלעת לאי בודד, או לאח הגדול, הייתי משאירה את התנ"ך מחוץ לפריים טיים, ולוקחת את אחת האסופות של כריסטופר היצ'נס, או את "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, או את כל הפרקים של "בוסטון ליגל". ואם הייתי נקלעת לכנסת, הייתי מעדיפה ללַמד את המחקר האחרון של הפרופסורים מהרווארד ופרינסטון, אלדר שפיר וסנדהיל מוליינתאן, על ההשפעות מרחיקות הלכת של החוסר (והעוני) על "רוחב הפס" המנטלי של האדם החסר (והעני), מאשר להשוויץ בפני החבורה האורתודוכסית באגדה תלמודית עתיקה.

5. שריטה בלב האנושות

הרגש הדתי הוא באמת סוג של שריטה עמוקה בלב האנושות. הוא אחד הרגשות הרגישים והפגיעים, ונוטה להיעלב בקלות (מביקורות, פרסומות, דעות, סרטים, הפלות, סקס, מרפקים חשופים, חשיבה ביקורתית, כפירה, הומור וקריקטורות). עד כדי כך, שמישהו חש צורך עז לעגן בחוק את זכותו של רגש זה שלא להיעלב.

6. זעם האלים מארגון הסטטוס-קוו

הרגש הדתי הוא חומר טוב ביד השררה. מוסדות ממלכתיים עם לוגו של אלוהים משתלטים על מרחבי החיים במימון המדינה, תוך התערבות מטורללת בעניינים אישיים, וכפיית איסורים דתיים בני אלפיים-שנות על כלל האזרחים, תוך פגיעה ישירה בחרויות בסיסיות כחופש התנועה וחופש העיסוק, ותוך ניצול ציני של אוכלוסיות חלשות וחולשות אנושיות. הסדרים פתלתלים ועוקפי-אלוהים משמרים מערך ציבורי בלתי מאוזן של כפייה חד סטרית. (אגב, גם כפייה דו-סטרית מגונה בעיני, כמו דאגה לשוויון בנטל במקום לשוויון ברווחה תוך צמצום הנטל). תחת חופת הברית המפוקפקת מאוד בין עסקני הדת ואדוני ההלכה לבין המדינה, מוותרים הכופרים החילוניים בקלות משונה למדי על השכל הישר (מפני הרגש הדתי שהתנחל היסטורית בדפנות הדנ"א שלהם), ועל כמה חרויות בסיסיות, ובלבד שלא לעורר עליהם את זעם האלים, אלה מארגון הסטטוס-קוו.

8. בין פלסתר לפסנתר | שיר

בדרך למיליון
עוצרים על פי תהום
אסור להסתכל
אחורה.
שדרת עצים קדומה
וצבע שדהה
כמו אינסטרגם
בלבב פנימה.
כָּשלתָ, אלוהים,
במינוי קרובים,
עשו על תורתך
דמים רבים.
כָּשלתָ, אלוהים,
ריבון העולמים 
עשו מתורתך
פלסתר וביאושים.
ראה תורת אמי,
לא בשמים היא,
מתורתה עשיתי לי
פסנתר.

 

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית. הוציאה 12 אלבומים, ועומדת להוציא את ספר הפרוזה הראשון שלה, "ליקוי מאורות", שזכה בפרס ראשון בתחרות "סמיט" לפרוזת ביכורים

 

התג #דת באינסטגרם:

תגובות לתהודת הזהות שלי

תגובות לתהודת הזהות שלי

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x