שמי גרישה פיינברג, סטודנט לכלכלה ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אני עובד ב"דומינו'ס פיצה" בתור אחראי על השליחים והקטנועים בסניף באר שבע רמות, כבר יותר משבע שנים. בשש שנים הראשונות שלי בדומינו'ס עבדנו אצל זכיין, איש מקסים ואהוב ואנחנו חברים עד עצם היום הזה. יחסי העבודה היו טובים ונוצרו קשרים חיוביים במקום העבודה.

הבעיות החלו כשהרשת קנתה את הסניף. זה לא שהמצב כל כך גרוע. הוא לא. בעקבות הקנייה אפילו העלו לי את השכר ב-2 שקל לשעה וקיבלתי תפקיד חדש. הבעיה היא שכנראה התרגלתי למקום עבודה שמשתף את עובדיו בהצלחה שלו. כנראה "התרגלתי" לקבל פנסיה, שקבועה בחוק, ולקבל דמי הבראה כל חודש ספטמבר, כפי שקבוע בחוק. כנראה ש"התרגלתי" שעובדים מקבלים בונוסים על מכירות גבוהות ועבודה בחגים. בנוסף,  העובדים הוותיקים היו מקבלים גם תלושים נוספים בחגים.

כל אלה נפסקו כשההנהלה התחלפה.

הייתי בטוח שהוותק שלי ימשיך ברשת כי הרי לא החלפתי מקום עבודה, אבל לא כך היה הדבר: הוותק שלי התאפס. בנוסף, גם לא צברו לי את ימי החופש ודמי ההבראה שמגיעים לי על כל שנת עבודה.

אחרי מאבק ממושך שקיימו העובדים הוותיקים עם הנהלת הרשת החדשה, חלק מהעובדים באמת קיבלו פנסיה. אבל אני, אחרי שנה וארבעה חודשים, עדיין לא קיבלתי את הפנסיה ואת דמי ההבראה מה"מעסיק" החדש, למרות שהופרשו לכך סכומים מהמשכורת שלי – ואני לא היחיד.

אחרי שראיתי שאין לי ולעובדים עם מי לדבר כדי לקבל את המגיע לנו, החלטנו להתאגד. לפני שנה, פניתי לאסף, ממונה מחוז דרום על כוח לעובדים ושאלתי אותו מה אנחנו צריכים לעשות. אסף אמר לנו להחתים שליש מהעובדים ושנהיה הנציגים שלהם, אך לצערי המגעים נותקו ולא יצא מזה כלום.

לפני כמה ימים הגיעו לסניף שלי חברים מהסתדרות הנוער העובד והלומד, ואמרו לי שיש עובדים ברשת שרוצים להתאגד. אני כמובן התרגשתי מהפנייה ועוד באותו היום נסעתי למפגש עובדים בתל אביב. במפגש ראיתי עובדים מבוהלים שמפחדים להוביל מחשש שמקום עבודתם ייפגע. מכיוון שזו הפעם השנייה שאני מנסה להתאגד ואני יותר מנוסה, החלטתי לקחת את המושכות לידי. לאט-לאט הבינו כולם שיש להם גב ושלהיות ביחד ייתן לנו כוח, כולם נרגעו מעט, הרי בסך הכל אנחנו מבקשים את הזכות הבסיסית להתאגד ולשפר את התנאים שלנו.

יום למחרת, מנהלי הסניפים ברשת מכל הארץ נקראו לישיבה דחופה. טוביה צדוק, המנהל האזורי ואריה אלבז, מנהלו הישיר, פנו למנהל שלי ואלי וביקשו שנאשר אותם בקבוצות פרטיות שפתחתי בפייסבוק, ככל הנראה כדי להשיג מידע ופרטים על ההתאגדות הצפויה. אני כמובן צירפתי אותם – מכיוון שאין לנו מה להסתיר. קראתי להם לשבת למשא ומתן. עד היום אף אחד לא יצר אתי קשר.

מיכאל, המנהל שלי, רצה לנסוע אתי למפגש ההתאגדות אך אסרו עליו לעשות זאת בטענה "שיש הרבה עבודה בערב ומעדיפים שיישאר בסניף". מנהל האזור ביקש לא להחתים עובדים בזמן העבודה וגירש את חברי הסתדרות הנוער העובד והלומד מהסניף. המנהלים והעובדים שאני נפגש אתם מחויבים למקום העבודה ומשקיעים מאמצים רבים כדי לתת שירות מקצועי, וברמה גבוהה. אנחנו לא רוצים להגיע לסכסוכים מיותרים עם ההנהלה, אבל פעולותיהם הנוכחיות פוגעות בחופש ההתאגדות שלנו המוגנת בחוק.

 אני קורא מפה לכל העובדים של דומינו'ס להתאגד, לא לפחד, ולהיות אמיצים. זו הזכות שלנו להתאגד ולהיות שותפים להצלחות של הרשת. אנחנו נצליח כי אנחנו צודקים וחזקים.  מההנהלה אני מבקש בכל לשון – הימנעו מכל פעולה שעלולה לפגוע בזכות שלנו להתארגן. אפשרו לעובדים להחליט בעצמם באופן חופשי. מכאן אני פונה אליכם בבקשה, לשבת להידברות כדי שנוכל לדאוג ביחד לעתיד של מקום העבודה שלנו. אנחנו ביחד אתכם יכולים ליצור בשורה גדולה לכל העובדים בדומינו'ס פיצה ובכלל לעובדים הצעירים בישראל.