לפני כמה ימים ציינו את ה-1 במאי, חג הפועלים. מיהם הפועלים של המאה ה-21? העובדים ה"שקופים", הדחויים, בתחתית שרשרת המזון המקצועית. השנה מסמן התאריך הזה את השינוי במעמד המושג "פועל", ובהעמקת ההכרה במשמעותם של "תנאי העסקה פוגעניים". הפרולטריון החדש חי ובועט לא רק בתעשייה, אלא גם בחינוך וברווחה, בתקשורת, בהיי-טק ולבסוף גם באקדמיה.
עולם האקדמיה, על אף תדמיתו היוקרתית, האליטיסטית ואולי, כפי שרצינו לקוות, ערכית – אינו חף מחוליים אלה ולא נראה טוב יותר. כך למשל, נשים מועסקות במערכת ההשכלה הגבוהה בשיעורים גבוהים יותר מאשר גברים. לכאורה שיקוף לתיקון חברתי. אולם, אליה וקוץ בה, רוב הנשים באקדמיה מופלות באופן ישיר לרעה, במיוחד בשל מספרן הגדול במיוחד בקרב סגל המרצים המוגדרים "מורים (מרצים) מן החוץ". בעוד שבאוניברסיטאות חל שינוי במצבם של רוב המורים מן החוץ, בעקבות מאבק של ארגוני הסגל הזוטר אשר נחתם בהסכם ב-2008, מעמדם במכללות מונצח ואף ממשיך להיפגע.
מהי בעצם קטגוריית מועסקים ייחודית זו, אשר זכתה לכינוי "מורים (מרצים) מן החוץ", ומה מסתתר מאחורי התווית?
המורים מן החוץ מועסקים במוסדות האקדמיה לזמן קצוב (סמסטר, או שנת לימודים) והעסקתם מתחדשת או מופסקת מדי שנה, על מנת למנוע כל אפשרות למתן קביעות, ביטחון תעסוקתי או זכויות בסיסיות כמו דרגה, וותק ועוד, שאמורים להיות מתורגמים לתשלומים. מצב זה מותיר את המרצים (ובמיוחד את המרצות, שהן כאמור רוב המועסקות בקטגוריה זו) למועסקים שנים רבות ללא זכויות, שלא לדבר על זכויות מצטברות, ובחוסר ידיעה מוחלט לגבי השנה הבאה או אפילו הסמסטר הבא – בדומה לעובדי קבלן אחרים בעולם התעסוקה בישראל.
המשמעות הסימבולית מאחורי ההגדרה "מורים מן החוץ" נהירה לחלוטין והיא מדגישה את הנוכח – נפקד, נוכחת – נפקדת. אין מדובר רק בביטוי, כי אם בתפישה ואידיאולוגיה המבקשת להנציח את המצב, לשעתקו ואף להחמירו.
במקביל לגידול המשמעותי במספר המכללות ולעלייה הניכרת במספר הסטודנטים, מספר המרצים והמרצות שנותרו "מן החוץ" עלה באלפים והוא עומד על 66% מסך המרצים, זאת על פי נתונים ממחקר שבוצע על ידי הכנסת. התופעה, שהלכה והתפשטה במהירות במהלך שני העשורים האחרונים, היתה הדרך הנוחה של המוסדות האקדמיים להתמודד עם מדיניות ממשלתית, שצמצמה במכוון את תקציבי ההשכלה הגבוהה ובכך הלכה והדקה את החגורה על מותניהם של כל מוסדות ההשכלה הגבוהה, ובכללם המכללות המתוקצבות.
מאז המחאה החברתית בקיץ 2011 הועלו ביתר שאת טענות כנגד קיבעון המצב והתקבלה החלטה נחושה בקרב רבים ורבות להילחם במערכת נצלנית זו, שאינה ייחודית למכללה זו או אחרת, אלא מקורה בשיטה גורפת שהפכה למדיניות הנוחה לממשלה. מהלך ההתאגדות לא פסח גם על עלינו: בשנה האחרונה קמו שני וועדים חדשים במכללות הציבוריות, שניהם ב'כוח לעובדים', במכללה האקדמית תל אביב יפו, בה אני מלמדת, ובמכללת שנקר.
ממש כמו במחאה החברתית גם כאן הולידה המחאה דו"ח ממסדי וראו זה פלא – גם הפעם מדובר בדו"ח טרכטנברג. פרופ' מנואל טרכטנברג, העומד בראש הות"ת (הוועדה לתכנון תקציבי של המועצה להשכלה גבוהה), הודיע על "מתווה היסטורי", כלשונו, המתמודד עם חוסר הצדק בהעסקת מורים מן החוץ. וגם כאן, הדו"ח חסר משמעות, במקרה הטוב.
איך אפשר לדבר על מתווה "היסטורי" כאשר אין הות"ת מורה על הוספת ולו שקל אחד לתקציב המכללות? רוצים לדעת מהי הבשורה המהפכנית בישרא-דו"ח של טרכטנברג? ובכן: פריסה של שמונה המשכורות הקיימות על פני שנים עשר חודשים. רציתם משכורת חודשית? קיבלתם. אך בזה לא תם המהלך: הדו"ח ממליץ כי היקף משרה מלאה יכלול 14 שעות אקדמיות, לעומת 10 שעות אקדמיות באוניברסיטאות. בחשבון פשוט, לא רק שאין מדובר בשיפור התנאים אלא להיפך, עבור חלקנו מדובר בהרעת תנאים. וחמור מכך, הוא מקבע את המצב הלא סביר לפיו עלינו להשתכר פחות מעמיתנו באוניברסיאות, ובעבור אותה העבודה.
לא לחינם זכה "מתווה טרכטנברג" להגדרה "גזירות טרכטנברג" בקרב המורים מן החוץ במכללות. זהו מתווה המנציח את מעמדם של כ- 5,000 מרצים מתל חי בצפון ועד שדרות בדרום (מכללת ספיר) כסגל הוראה מסוג ב'.
היום (יום רביעי 7.5) עולה המאבק מדרגה: 300 המורים מן החוץ במכללה האקדמית תל אביב יפו פתחו בשביתה ללא הגבלה. תמיכת הסטודנטים (כ-4,000 סטודנטים לומדים במכללה) מדהימה, עדות אולי להדי המחאה ההיא. כולנו תקווה כי יש במהלך זה בכדי לזעזע את מגדל השן. לכל הפחות, את מצעדי 1 במאי 2015 יפקדו גדודים נחושים של סגלי הוראה מאוגדים במכללות ציבוריות נוספות.
ד"ר שלי שנהב-קלר היא מרצה במכללה האקדמית תל-אביב-יפו, ממקימות וחברת ועד ארגון עמיתי ההוראה, שהוקם בארגון כוח לעובדים.
