הסתה חשבונאית
מתחמם...

הסתה חשבונאית

ונעבור לשיסוי העניים בוועדים

ככל שמלחמתו של עיתון "דה מארקר" בעבודה המאורגנת במגזר הציבורי לובשת אופי של מסע צלב, כך את מקומם של הטיעונים הכלכליים תופסת הסתה חשבונאית, שהופכת את "הוועדים הגדולים" לאחראים לתחלואי המשק והחברה בישראל –  ממחיר הקפה בנתב"ג ועד לבעיית העוני.   

ואולם, במצב שבו משטר ההפרטה דן יותר ויותר עובדים – גם במגזר הציבורי – להפוך לעובדים קבלניים מסוגים שונים, כך למגינת לבו של "דה מארקר" יותר ויותר ישראלים מגלים את יתרונותיהם של ועדי עובדים חזקים כחסם מפני הרעת תנאי העבודה שלהם וכסיכוי לשפר אותם. וככל שנחשף האופי החלול של טיעוניו – ובמרכזם "אגדת המחוברים" – כך מאמץ '"דה מארקר" סגנון תעמולתי כדי ליצור לוועדים דימוי הנע בין הכוחני לזדוני, וכך להכשיר את המתקפה שמנהלת נגדם ממשלת נתניהו.

כחלק ממהלך זה ועל רקע המחאה הגוברת נגד מחירי הקפה הגבוהים בנתב"ג פרסם לפני כשבוע גיא רולניק  את מאמרו "פנחס עידן מציג: איך עובדת ישראל וממה בנוי יוקר המחיה". לפי רולניק מחירי המזון בנתב"ג גבוהים, כי רשות שדות התעופה (רש"ת) גובה מן הזכיינים דמי שכירות גבוהים; ורש"ת גובה דמי שכירות גבוהים כדי לשלם את השכר הגבוה לעובדים המאורגנים בוועד בראשותו של פנחס עידן. כדי לשכנע את הקוראים בגודל השערורייה צירף רולניק לכתבה רשימה של מקבלי השכר הגבוה ברש"ת תחת הכותרת "התנאים החלומיים של עובדי רשות שדות התעופה".

אף שהתזה של "כסף לוועדים על חשבון הצרכנים" כובשת בפשטותה, היו מי ששמו לב שהיסודות העובדתיים שלה רעועים. שני עובדים ארעיים לשעבר בנתב"ג – עמי וטורי שעבד כסבל, וחיים הר-זהב שעבד כמאבטח, אשר הפכו בהמשך האחד לחבר הנהגת "כוח לעובדים" והשני לחבר ועד עובדי החדשות המקומיות – העלו  בפייסבוק וכאן במאמר ב"מקום" תמיהות בנוגע לתקפות הנתונים שפרסם רולניק, וערערו עליהם.

*

ואכן, מרבית העובדים המופיעים ברשימה כלל אינם חברים בוועד שבראשו עומד עידן: חלקם עובדים בחוזים אישיים, ואחרים חברים בוועדי האקדמאים, המהנדסים והטכנאים. משמע, רק מיעוט קטן מבין הנכללים ברשימה שפרסם רולניק חברים בוועד בראשותו של עידן.

רולניק יכול היה להימנע מהטעות. פנחס עידן הוא שק חבטות חביב על "דה מארקר" ורק לפני כשלושה חודשים הוא עמד במרכז כתבה של זוהר בלומנקרנץ, הכתב לענייני התעופה של העיתון, שציין כי עידן "יושב כבר 28 שנה על שאלטר נדיר בכוחו: ברצותו תפעל התעופה הבינלאומית לישראל וממנה כסדרה, וברצותו תשותק". למרות חוסר האהדה המופגן לעידן, הקפיד בלומנקרנץ לציין כי ברש"ת פועלים שלושה ועדים: ועד עובדי התעופה ברשות עידן, ועד האקדמאים וועד הטכנאים והמהנדסים. הוועד שבראשו עומד עידן הוא אמנם הגדול מבין הוועדים אך חברים בו רק כמחצית מעובדיה הקבועים של רש"ת וביניהם גם בעלי השכר הנמוך יותר, ומרביתם נעדרים, כאמור, כמעט לחלוטין מרשימת בעלי השכר הגבוה של רולניק.

נראה שמידע אמין יותר על שכרם של רוב העובדים שמייצג עידן מצוי בפוסט של וטורי המציין כי העובדים ה"ארעיים" וה"קבועים הרגילים" – אלו שאינם עובדי קבלן מכאן ולא שיאני השכר מכאן – ברשות שדות התעופה משתכרים, לאחר הרבה משמרות ושעות נוספות, שכר נטו של 10,000-8,000 שקלים. הערכה דומה נשמעה מפי גורמים נוספים המכירים את מבנה השכר ברש"ת.

עולה אפוא שוועד עובדי התעופה בראשותו של עידן מצליח להבטיח למרבית חבריו שכר סביר, ובלעדיו רבים יותר מן העובדים היו מידרדרים למעמד של עובדי קבלן. בעניין זה כדאי לשים לב לדבריו של וטורי המציין כי לפני 15 שנה מילאו עובדים סדירים בנתב"ג את התפקידים שממלאים היום עובדי הקבלן, וכי הפיכת העובדים הסדירים לעובדי קבלן חסכה לרש"ת כסף רב. עובדי הקבלן, לטענתו, הם "לא יוזמה של הוועד אלא של ההנהלה ומשרדי האוצר והתחבורה. אבל הוועד וההסתדרות ויתרו יחסית בקלות".

המסקנה המתבקשת מתולדות יחסי העבודה ברש"ת היא שכדי למנוע את הידרדרות תנאי ההעסקה והשכר של העובדים ולהבטיח להם תנאים סבירים יש להקפיד שהוועד "לא יוותר בקלות" לנסיונות ההנהלה והממשלה לפגוע בהם. מכאן, שההסתה שמנהל "דה מארקר" נגד כוחם של הוועדים, מטרתה ליצור אווירה ציבורית שתקל על הממשלה לפגוע בבטחונם התעסוקתי של העובדים.

*

מעבר לכשלים העובדתיים גם ההיגיון העומד בבסיס הקישור בין שכר העובדים למחירי הקפה נראה מפוקפק. ח"כ עדי קול ציינה בדיון בכנסת כי מחיר כוס בקפה ארומה בנתב"ג הוא 18 שקלים לעומת 12 שקלים בסניף הרשת מחוץ לנמל – פער של 6 שקלים. לשם השוואה: מחיר של קפה "לקחת" ברשת ארומה הוא 8 שקלים לעומת מחיר של 5 שקלים ב"קופיקס", פער של 3 שקלים (כאן מתבקשת השאלה: האם גם המחיר הגבוה יותר בקפה ארומה הוא תולדה של מעלליו של ועד "כוחני" ו"מקושר"?).

ככל שהאגדה על "פנחס וששת השקלים" קרסה אל תוך עצמה כך נראה כי גם ב"דה מארקר" הבינו כי כדי לנהל את מלחמת הקודש בעבודה המאורגנת במגזר הציבורי יש לטוות סיפור מרגש יותר, כי מסע צלב דורש לחדד את ההבדלים בין "הטובים" ל"רעים". בהתאם, גם ההסתה החשבונאית עלתה דרגה כפי שניתן ללמוד מכתבתו של אבי בר-אלי, כתב התשתיות של העיתון, שכותרתה "אין כסף לטיפול בעוני, כי צריך לשחד ועדי עובדים".

גם התזה של בר-אלי – שוחד לוועדים על חשבון העניים – שובה לב בפשטותה: מימוש המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני דורש 7.8 מיליארד שקלים בשנה, שהאוצר טוען שאין לו; ואולם, 7.8 מליארד שקל "זהו גם הסכום שהמדינה העבירה בשנים האחרונות, ועוד מתכוונת להעביר לידי העובדים במונופולים הממשלתיים הגדולים – חברת החשמל, נמלי הים ורכבת ישראל – רק לשם הסכמתם לרפורמות ממשלתיות, ועוד לפני העלויות של פיטורים ופרישת עובדים".

סוחט דמעות הוליוודי לא היה עושה את העבודה טוב יותר מבר-אלי, שלדבריו "ערב פרסום ההמלצות של ועדת אלאלוף אמרו בכירים במשרד האוצר שאין מקורות כספיים ליישום ההמלצות. הם צודקים, אך הסיבה לכך היא שהכסף הדרוש לטיפול בעוני מוזרם לכיסיו של ציבור כוחני של עובדים שמספר אנשיו הוא כ-18 אלף בלבד – רק 1 אחוז ממספרם של העניים בישראל".

תזת  ה"שוחד לוועדים על חשבון העניים" של בר-אלי היא תעמולה גרידא. אין כל קשר בין 7.8 מיליארד השקלים החסרים למאבק בעוני ל-7.8 מיליארד השקלים ששולמו, לדבריו, לעובדי הנמלים, הרכבת וחברת החשמל. את מקום התשלום לעובדים הוא יכול היה למלא בכל סעיף הוצאה ממשלתי אחר שהיה רלוונטי באותה מידה. ככזה מאמרו הוא הסתה חשבונאית לשמה, שמטרתה אינה דאגה לעניים אלא מלחמה בוועדים.

ואכן, האגדה שבדה בר-אלי מורפכת אף יותר מזו שטווה רולניק. חדי עין מיהרו להבחין כי "השוחד" בן 7.8 מיליארד השקלים שניתן לוועדים מתפרש על פני עשור ויותר, ואילו ההתמודדות עם בעיית העוני דורשת 7.8 מיליארד שקלים לשנה. במלים אחרות: כדי שיהיה בסיס להסתה החשבונאית של בר-אלי צריכים היו הוועדים לקבל 78 מיליארד שקלים. גם אצל בר-אלי, מתברר, הלהיטות היא האויב של העיתונות.

*

יתר על כן, הבעיה אינה בכך שלממשלה "אין מקורות כספיים להתמודד עם העוני, משום שמלכתחילה היא מינתה את ועדת אלאלוף לא כדי לפתור את  בעיית העוני, אלא כדי לטשטש אותה, ולמעשה כדי לוודא את הריגת מדינת הרווחה. לכן, שאלת המקורות הכספיים היא שאלה מטעה, השאלה שיש לשאול היא ביחס לכוונות ולמדיניות.

בד בבד, מעוררת, כאמור, התזה של בר-אלי את השאלה מדוע דווקא כספי ההסכמים עם הוועדים הם "האשמים" בכך ש"אין מקורות כספיים" למימון מסקנות ועדת אלאלוף? למה לא להאשים בכך את תקציב הביטחון, למשל?

ואולי מקור סביר יותר לכך ש"אין מקורות כספיים" הוא תכנוני המס האגרסיביים. כפי שהסבירו עופר סיטבון ומורן הררי ב"דה מארקר": "בישראל, לפחות כ-32 מיליארד שקל חומקים מדי שנה מרשויות המס כתוצאה משימוש בתכנוני מס אגרסיביים". לדבריהם, "הפחתת השימוש בתכנוני המס האגרסיביים לא רק תרחיב את מקורות המימון ליישום תוכניות כלכליות, אלא אף תגביר את תחושת הסולידריות ותצמצם את הפערים".

מאחר שאת ראשית "השוחד" לוועדים רואה בר-אלי ב-2005 כאשר 1.2 מיליארד שקלים הובטחו לעובדי נמלי חיפה ואשדוד "בעבור הפרטה שלא יצאה לפועל", כדאי לחזור ולבחון שמא יש גורמים אחרים, סבירים יותר, למדיניות שבגללה לא רק ש"אין מקורות כספיים" להתמודד עם העוני, אלא כאלו שיצרו אותו.

באוקטובר 2006 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח של עמי צדיק תחת הכותרת "הפחתת מסי מעסיקים לביטוח הלאומי – אומדן והשלכות חברתיות", ובו נאמר כי "הפסד הכנסות למדינה בשנת 2005 בגין הפחתת מסי מעסיקים למוסד לביטוח לאומי נאמד ב-19 מיליארד שקלים: 9.3 מיליארדי שקלים למוסד לביטוח לאומי ו-9.7 מליארדי שקלים לביטוח בריאות".

*

ואולי את הכסף שחסר כדי לממן את ההתמודדות עם העוני כדאי לחפש בהשקעות בבניית הנמלים המופרטים באשדוד וחיפה שמקדם משרד התחבורה? אשר אחד מהם, לפי משרד האוצר, מיותר. בינתיים הגיעו המשרדים לפשרה, אך  במאמר שפרסם לפני כשנה ידע בר-אלי לספר כי באוצר טוענים כי עלות ההקמה של הנמלים החדשים תגיע לכ-10 מיליארד שקלים, כי הצורך לממן את הקמת הנמלים יגרום להגדלת תעריפי הנמלים, לייקור המוצרים במשק ולהעלאת יוקר המחיה.

גם הפרופ' אביה ספיבק, המשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר ומראשי צוות המומחים של מחאת 2011, שייעץ לוועדי הנמלים אמר כי "לבנות נמל חדש זה לבזבז כסף", שכן "כל כלכלן מבין שלשנות ייעוד של רציף קיים זול יותר מהקמת נמל מאפס". אלא שאת זה בדיוק רוצה שר התחבורה ישראל כץ למנוע, הוא רוצה נמלים חדשים כדי שיוכל לשבור את כוחם של הוועדים הישנים.

ואכן, במשרד התחבורה הסבירו את הדחיפות שבהכרעה בזכות שני הנמלים החדשים דווקא בשיקולים פוליטיים: לדבריהם "הנסיבות הפוליטיות כיום לא יחזרו בעתיד".  ומה הן "הנסיבות הפוליטיות"? במאמר אחר ב"דה מארקר" מספר דניאל שמיל כי כץ  החליט "לסיים מצב בו ועדים מיליטנטיים מנצלים את הכוח שבידיהם ומקבלים זכויות יתר על חשבון הציבור כולו".  עוד הודיע כץ  כי אין בכוונתו להידבר עם העובדים לפני פרסום המכרזים, דבר שעתיד, לפי שמיל, "להוביל לשיבושי עבודה בנמלים, ואולי אף להשבתה כוללת". אם יקרה כך הוא מדווח, "תיזום הממשלה חקיקת בזק של חוק בוררות חובה לשירותים חיוניים, שיאסור שביתות בשירותים חיוניים, כולל בנמלים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תומך בתוכנית כזו".

נראה אפוא שבפרשת הנמלים המופרטים התהפכו היוצרות: המטרה הפוליטית של שבירת העבודה המאורגנת בנמלים מצדיקה נמלים חדשים ש"זה בזבוז כסף" – שיחסר למאבק בעוני, לשיטתו של בר-אלי ויגרמו ל"ייקור המוצרים במשק ולהעלאת יוקר המחיה" – שאותו, כזכור, מייחס "דה מארקר" לוועדים.

 היפוך תפקידים זה חושף את התעתוע שבשיסוי העניים בוועדים שבו נוקט "דה מארקר": הפרטת הרכבת, הנמלים וחברת החשמל היא אמצעי לשבירת העבודה המאורגנת, המהווה את אחד מיעדיה של ממשלת נתניהו, ככזו היא חלק מאותה מדיניות הפרטה שהגדילה את העוני בישראל בשיעור הכפול מזה המקובל במדינות ה-OECD, כשם שקיצוץ ההוצאה לשירותים חברתיים, שהיא מבין הנמוכות ב-OECD, הוא בין הגורמים לעליית יוקר המחיה בישראל.

נתניהו החל להוביל את הפרטת הנמלים בתקופת כהונתו כשר אוצר במסגרת מדיניותו שכוונה לשבור את העבודה מאורגנת, כחלק מפירוק מדינת הרווחה והפרטת המשק הציבורי והשירותים החברתיים וכדרך לבניית מעמד בעלי הון בינוניים, שיעניק בסיס ציבורי רחב למשטר ההפרטה. חיסול העבודה המאורגנת עתיד היה לפגוע קשות בעובדים ולפיכך הציע להם נתניהו עסקה: פיצויים גבוהים לעובדים הקיימים בתמורה לפגיעה בעובדים העתידיים, שיהפכו בהדרגה לסוגים שונים של עובדי קבלן. עובדי הנמלים התפתו לעסקה אפלה זו, לעומתם עובדי הרכבת דחו אותה וחלק מהותי מתהליך הכנעתם  של עובדי הרכבת היה כפיית הסדרי פיצוי תמורת הפרטה.

*

בלשון אחרת, משטר ההפרטה הישראלי מוכן לשלם מחיר גבוה תמורת חיסול העבודה המאורגנת כחלק מפירוק מדינת הרווחה המייצר את העוני. דפוס זה אינו  ייחודי רק לעבודה המאורגנת, הוא חזר על עצמו גם בהפרטת הדיור הציבורי. ב-1998 היתה ממשלת נתניהו הראשונה שמוכנה לקבל את חוק הדיור הציבורי שהקל על דייריו לרכוש את דירותיהם, משום שראתה בכך אמצעי לחיסולו של הדיור הציבורי בעתיד, כפי שאמנם קרה.

אלא שלא בכל המקרים נוהג משטר ההפרטה בנדיבות כזו, במקומות שבהם העובדים חלשים והוועדים נעדרי כוח הוא דוחק אותם בשיטתיות למעמד של עובדי קבלן. מהלך זה ניכר במערכות החינוך, העבודה הסוציאלית, אחיות הציבור ועוד. האיום המתמשך בהפרטה הוא שדוחק את הוועדים לעמדה לוחמנית כדי להגן על עצמם מפני עתיד של עובדי קבלן. היכולת להיאבק במדיניות הממשלה היא המגדירה את ההבדל בין "הוועדים הגדולים" לבין הוועדים האחרים.

עולה, שהניגוד שמייצר "דה מארקר" בין העבודה המאורגנת בשירות הציבורי לעניים הוא לא רק ניגוד כוזב אלא גם הוא שיכפול של מדיניות ממשלת נתניהו-כץ-בנט-לפיד. הוועדים והעניים הם קורבנות עכשוויים ועתידיים של אותה מדיניות שמנהל משטר ההפרטה, שרק שיתוף פעולה ביניהם עשוי לבלום אותה. ההסתה החשבונאית שמנהל "דה מארקר" מכוונת למנוע שיתוף פעולה כזה.

מבחנם של העובדים המאורגנים ובעיקר של "הוועדים הגדולים" בשירות הציבורי הוא אם יידעו לרתום את כוחם לא רק למאבק על עתיד מקומות העבודה שלהם, אלא גם לשיפור מצב העניים והקורבנות האחרים של משטר ההפרטה. הסיכום אליו הגיעו לאחרונה ההסתדרות והמעסיקים הפרטיים בדבר שילוב אנשים עם מוגבלויות במקומות העבודה, עשוי להיות סימן דרך במהלך זה.

תגובות

Send this to a friend