ראש הממשלה מסביר כי חוק הלאום נחוץ ומתבקש. מבחינתו, כאשר נכתבו חוקי היסוד ברוח מגילת העצמאות, עוגנה התפישה הדמוקרטית היטב ברוחו של החוק – אבל התפישה היהודית לא קיבלה מענה הולם. כך קרה שמרגע שהחלה גישת האקטיביזם השיפוטי להיות דומיננטית בבתי המשפט, פרשנות החוק נטתה תמיד לצד הדמוקרטי במשוואה "יהודית-דמוקרטית" ולא לצד היהודי.
נתניהו מדבר על "יהודית" ועל "דמוקרטית" כעל שני קטבים בני משקל שווה בשיפוט, כאשר בכל עניין אפשר תמיד לסטות קצת יותר לצד היהודי – או לצד הדמוקרטי. באמצעות חקיקה מסודרת, הוא טוען, הממשלה והכנסת ייאלצו את הרשות השופטת לנקוט בקו יותר אמצעי בסוגיות דת ומדינה, מאחר שעד היום היה המשפט מוטה לכיוון "הדמוקרטי".
כביכול – מי שלא מתעניין כמעט או בכלל באופי היהודי של המדינה, ממילא יתנגד לחוק החדש, ומי ששמח על ההגדרה "יהודית ודמוקרטית" ומחפש באמת דרכים ליישם אותה בהתנהלות המדינה – אמור לשמוח על היוזמה.
אבל למעשה, ודברי נתניהו עצמו מצביעים על כך, החוק בעייתי לא בגלל המשקל הרב שהוא נותן למושג הלאום בהגדרת "מדינה יהודית-דמוקרטית" – אלא בגלל תפישתו בנוגע ל"מהי דמוקרטיה" ו"מהו דמוקרטי", והפרת שיווי המשקל "אזרח-מדינה".
נתניהו דורש מבתי המשפט להתבונן מעתה על ארועים בשתי פרספקטיבות בעלות חשיבות זהה – האישית-דמוקרטית; והלאומית-יהודית. אלא שאישי ולאומי אינם שקולים. אכן, תפישת לאום ותפישה דמוקרטית עלולות להיות תפישות מתחרות – ישראל היא לא המקום הראשון בעולם שבו מתנגשות זכויות אזרח עם זכויות הלאום למשל – אבל הן אינן מייצגות שני גורמים שקולים.
לתפישה היהודית –מבחינה דתית ולאומית– יש אופי סקטוריאלי, כמו לכל תפישה לאומית או דתית. היא מאפיינת את היהודים ומשפיעה בעיקר עליהם. אבל לדמוקרטיה, כתפישת עולם, יש אופי אוניברסלי.
מאחר שחלק מרכזי של הדמוקרטיה נוגע בזכויות הפרט, כל פרט –הרי שאין לה גבולות.
ויהדות, בחלקה הנרחב, היא תרבות. ויכוחים על אודות המאפיינים ההולמים סממנים יהודיים למשל, היו ויהיו. בוודאי שגם סוגיות בדבר נישואים, גירושים וקבורה – וגם ויכוחים בעלי אופי לאומי לגמרי עבור ישראלים, כמו "מיהו יהודי". הוויכוחים האלה גדולים ועוד יגברו בתוך הזירה היהודית-ישראלית והיהודית בכלל, וליהודים חילונים, חרדים, דתיים ומסורתיים מזרמים שונים יהיו תמיד דעות שונות בנושאים האלה.
כך, בגלל ההבדל היסודי בין משמעות התפישה הלאומית היהודית לבין משמעות התפישה הדמוקרטית האוניברסלית, שיווי המשקל אכן יופר – אך לא בפרמטרים שעליהם מדבר נתניהו. השינוי לא יקרה במשוואה "יהודית" מול "דמוקרטית" אלא בעצם במשוואה של "זכויות המדינה" מול "זכויות הפרט".
למה הדבר דומה? לאורך ההיסטוריה, לאזרח בעל פריבילגיות תמיד היה קשה לראות את המציאות מבעד לעיניו של מיעוט בעל זכויות מופחתות. שחורים, יהודים ומיעוטים אחרים שסבלו ממיעוט זכויות נדמו לעתים קרובות על-ידי הזרם המרכזי בחברה לנודניקים המגזימים בבעיות שלהם – ובפרט כשחלקם התנגדו לשלטון בצורה זו או אחרת. אחרי הכל נותנים להם לעבוד ולחיות ולקיים את משפחתם במדינה המארחת. שיהיו אסירי תודה. הרי במדינות אחרות שהם היו עלולים לחיות בהן היו זוכים ליחס רע בהרבה.
בישראל, לחוסר השוויון הבסיסי ולאי ההבנה שלו על-ידי האוכלוסייה היהודית נוסף עוד נדבך. בעוד שכל אזרח יהודי נתפש על-ידי המדינה והציבור היהודי, באופן בסיסי, כפרט; הרי שהאזרח הלא-יהודי נתפש כנתון סטטיסטי דמוגרפי.
מאחר שהישראליות עסוקה כל-כך בכמות היהודים מול הערבים בישראל ובשטחים ובכוחם כישויות לאומיות מתחרות – נדחה העיסוק באינדיבידואל מפני העיסוק הדמוגרפי. היחס אל הערבים הוא בדרך כלל כאל קבוצת אוכלוסיה. גם היחס כלפי פליטים/ מסתננים יהיה תלוי בכוחם הלאומי האפשרי – ולאו דווקא בבירור הנסיבות האישיות של כל אחד ואחד מהם. גם כשהם מהווים אחוזים בודדים מהאוכלוסייה, התבטאויות של פוליטיקאים כלפיהם יכללו תמיד את האיום על אופיה היהודי של המדינה כמדינת הלאום היהודי – ויזכו לתמיכה או יעברו בשקט יחסי אצל רוב הציבור היהודי.
על הקרקע הזאת, חוק היסוד החדש אינו מאזן דבר. הוא רק מחזק את התפישה השלטת ממילא מבחינה תרבותית, פוליטית וגם משפטית, ונותן גיבוי "חוקתי" לחוסר הסימטריה הטבוע בה כבר. כך שחוק הלאום לא באמת יביא אותנו קרוב יותר אל "יהודית ודמוקרטית" – אלא רק קרוב מדי ל"דמוקרטית עבור יהודים".
גיל רימון הוא יזם אינטרנט, תסריטאי ועיתונאי בעברו
