"גשם על פני רעיי", אני חושב במילותיו של עמיחי, בעת שחבריי צועדים אל אסיפת העובדים באולפן נקדי. הגשם מטפטף מעיניהם, כבר שלוש שנים שניטל מהם כבודם. חלקם, כמו בשירו של עמיחי, מכסים את פניהם בשמיכה של עצב, של ייאוש. אחרים כבר לא מכסים את פניהם, צועדים כפופים – נפרדים מאיתנו, נפרדים מעצמם.

אנחנו רסיס בישבנם של מקבלי ההחלטות, אני מהרהר כשאני רואה את המפיקה המסורה שלי. במלחמת לבנון – נפצעה. רסיס קטיושה פגע בישבנה בעת שהפיקה משדר מלחמה מהשטח. כבר שלושה חודשים אני מנסה להוציא את הרסיס שבלבה – הדאגה. לאחרונה נולדו לה תאומים. פניה קדרו – רסיסים של אימה מפלחים את נשמתה – "לאן אלך?" היא שואלת אותי.

עוד באותו נושא:

• 180 מעלות בשלוש שנים: משנאת הרשות לתיעוב התאגיד
• "אני לא אשן על מזרן ברחוב בגלל התאגיד״
• למה כולם שונאים את עובדי רשות השידור?

שורות שורות צועדים רעיי. אני מתיישב במסדרון מטיל האימה של אולפן נקדי, הם חולפים על פניי. ואני, כבקרת רועה שמעביר צאנו תחת שבטו, מביט בהם ושואל: כמה יעברון וכמה יבראו את עצמם מחדש? מי יחיה את חייו בעוני ומי ימות בשעמום, במחלה, באבטלה?

הסופר אהרון אפלפלד אמר פעם כי "ספרים הם קופסאות שימורים של נשמות". אולפן נקדי – הוא קופסת שימורים של התרבות הישראלית. מי לא עבר שם? מי שיביט מעבר לעזובה והאבק יגלה היכל. היכל התהילה שהוביל את גיבורי ילדותנו. בלילות הירושלמים הקרים אני רואה את "סוסו", הבובה של סמי מ"סמי וסוסו", רוקדת דבקה עם אריאל זילבר בדו-קיום.

זילבר, שעדכן את שירו של שמוליק ציז'יק בעקבות אלאור אזריה ל"רוצי… שמוליק יורה בך", מעביר את המיקרופון לאריק איינשטיין. איינשטיין מביט לאחור ורואה את יהודית רביץ וקורין אלאל נערות הרוק הישראלי ופוצח ב"עטור מצחך זהב שחור" המהדהד בנשמה. "אנחנו על המפה ואנחנו נישאר על המפה", אני שומע את טל ברודי משקר בשידור חי – גם הוא לא ידע שאימפריות נופלות: מכבי תל אביב, ערוץ 1.

אני רואה את עובדי רשות השידור צועדים אל אסיפת העובדים בנקדי, כמו ישראל הנעה בייאוש אל שנת השבעים לקיומה. בשנת 1968 ישראל ורשות השידור צעדו באופוריה – במצעד הניצחון. המצעד שהחל את שידורי הערוץ הראשון. אבל כמו המדינה שהפסיקה להיות רשת ביטחון לאזרחיה, גם רשות השידור הותירה את עובדיה להתרסק על רצפת הבטון של אולפן נקדי.

"נשבור להם את העצמות", אמר הרמטכ"ל דדו בשנת 73', לפני שדהר בג'יפ הסופה שלו אל המלחמה והותיר על הבימה באולפן נקדי, מופע הצדעה של אמנים. "כוס אמק על הערבים" פלטה הזמרת עליזה קאשי.

"מהרסיך ומחריביך ממך ייצאו" ניבא גדול המשוררים העבריים, הנביא ישעיהו. האם הוא התכוון ליאיר לפיד – הקברן של ערוץ 1, שיצא אל דרכו הסלולה בג'ל מאולפן נקדי?

האספה תמה – העובדים שוב חולפים על פניי. רק אני יושב באולפן נקדי, חושב מחשבות נוגות לקראת התכנית "פוליטיקה" שתשודר בערב. אני מביט על השולחן העגול של "פופוליטיקה" – רואה את חבר הפאנל פרופ' ישעיהו לייבוביץ והוא צועק "יום אחד אתם תבינו…יום אחד אתם תבינו".

אני בדרכי לתאגיד החדש, אבל אני יודע: יום אחד גם אתם תבינו כי הונו אתכם, כי שחקו את הדימוי של עובדי רשות השידור המסורים והפכו אותם לאויבי המדינה. יום אחד גם אתם תבינו שמדינה שמתעללת נפשית בעובדים ומוחקת את כבודם ואת עתידם… בסופו של דבר לא תראה אתכם בכאבכם, ולא תהיה לכם רשת ביטחון שתגן עליכם מפני נפילה או מחלה.

יום אחד תבינו כי באין סולידריות חברתית וחמלה – אין מדינה. אימפריות נופלות לאחר שהן מגלות שהן רק קליפת אגוז ריקה, רקובה, בלי פרי – בלי שייכות – בלי אכפתיות, בלי ערבות הדדית.

הכותב הוא עורך "פוליטיקה" ותכניות אקטואליה אחרות בערוץ 1, "בוכה בדרך לתאגיד"